42 או החוליה החלשה


"ארבעים ושתיים!" צווח לונקוואל, "נזקקת לשבעה וחצי מיליוני שנים כדי לספור עד ארבעים ושתיים?!"

"בדקתי זאת בקפדנות מרבית," אמר המחשב, "וזוהי לבטח התשובה הנכונה. אני חושב שהבעיה היא, אם אדבר בכנות, שלמעשה לא ידעתם כלל את השאלה".

— מתוך הספר "מדריך הטרמפיסט לגלקסיה" מאת דאגלס אדמס

הוצאת כתר, 1985, עמ' 121. תרגום: מתי ונגריק ודנה לדרר

לאחרונה מצאתי שאלה שהתשובה שלה היא 42, או יותר נכון, 42%.

הבעיה בתכנון הכלכלי של ערי ישראל

כלכלה מוניציפלית היא תחום אשר מתרכז בניתוח החוסן הכלכלי של רשויות מקומיות – ההכנסות וההוצאות של רשויות מקומיות והקשרים שביניהם. כלכלה מוניציפלית היא גם תחום עם תלות גיאוגרפית גבוהה – יחסי הגומלין בין השלטון המקומי והשלטון המרכזי, מבנה התקצוב של השלטון המרכזי את השלטון המקומי משפיעים מאד על התנהגות הכלכלה המוניציפלית.

בכלכלה המוניציפלית בישראל יש הרבה "חשבונאות" בניתוח רשויות, שימוש רב בנתוני הכספים המבוקרים ומניפולציה של הפרמטרים השונים – ולמרות זאת ברוב המקרים החשבונאות חושפת רק את הרובד העליון של המצב הכלכלי של הרשות המקומית. העיסוק בכלכלה מוניציפלית גם הוביל אותי להבין שיש לה "אזור מת" – תחום שבו היצמדות לכללי הכלכלה המוניציפלית מוביל לתוצאה לא אופטימלית ברמת התכנון של הרשות. שניסיתי להגדיר לראשונה מהו "האזור המת" של הכלכלה המוניציפלית, הבנתי שכללי הכלכלה המוניציפלית "היבשים" אדישים להפרדת שימושים או איזור (Zoning) – לפי כללי הכלכלה המוניציפלית, לא משנה איך תקצה את שימושי הקרקע (איפה תשים את השטחים המסחריים, המשרדים או המגורים), כל עוד על הנייר יש ביניהם איזון מבחינת הכנסות מול הוצאות, הרשות המקומית במצב טוב. אפשר לומר שאיזור ממשיך להתקיים בזכות "האזור המת" הזה של הכלכלה המוניציפלית, כי לפי המונחים של כלכלה מוניציפלית אין לאיזור השלכות שליליות, לפחות לא כאלה שאפשר לכמת כאשר מציבים את המספרים באקסל – אבל היום ברור שאיזור מוביל להרבה מאד השלכות גרועות – פקקים, פערים בחוסן הכלכלי בין הרשויות, תלות ברכב והגדלה של יוקר המחיה.

הבנת חצי מהבעיה לא מובילה לפתרון

ההבנה של" האזור המת" של הכלכלה המוניציפלית תסכלה אותי יותר מאשר הסבה לי נחת, כי בהיעדר חוקיות ברורה שתקשר בין איזור לנזקים שהוא עושה לכלכלה המוניציפלית (והכלכלה העירונית) לא יהיה ניתן גם לכמת את חוסר האופטימיזציה שיש ביישום גישת האיזור. אמנם אחרי שניתחתי את מודיעין הבנתי שהמשוואה שתכמת את השפעת האיזור קשורה לפוטנציאל קצב האכלוס של שטחי התעסוקה ביחס לקצב האכלוס שהיה קיים אילו היו מתבצעים עירוב שימושים יותר משמעותי, ברור לי שהבנת ההשלכות של איזור על קצב האכלוס של שטחי התעסוקה היא רק חצי צעד בכיוון הנכון ויש כמובן עוד פרמטרים למשוואה.
אבל גם אם יש הסבר לחלק מהבעיות שיש לרשויות רבות בישראל למשוך לתחומיהן תעסוקה, יצירת "תיקון" של חלק מהבעיה לא בהכרח יוביל לפתרון ולעיתים עלול להציף בעיות אחרות. אבל קיימת גישה אחרת, "הנדסית יותר", לתקוף את הבעיה.

תורת האילוצים ותעדוף משתמשים

תורת האילוצים דנה בניתוח של מערכת, איתור האילוצים שלה והתרה שלהם בכדי לשפר את המערכת. האילוצים של המערכת קובעים את ההתנהלות והביצועים שלה ולכן אם מבינים את האילוצים, אפשר לשנות ולשפר אותה. אם מסתכלים על גישת התכנון של הפרדת שימושים, היא מייצרת אילוצים – היא מגדילה את המרחקים בין השימושים השונים, מרחק שמחייב ניידות יותר גדולה ומכיוון שאנשים מעדיפים להגיע מהר מאשר לאט, הם בוחרים בתחבורה פרטית בכדי להתנייד. פעם, שרק הגו את הגישה של הפרדת שימושים, כמות המכוניות בכביש לא הייתה בעיה ולכן האילוץ שיצרה הפרדת השימושים לא העיקו על המערכת – אבל שהאילוץ הזה כבר השפיע, קשה היה להתיר אותו.

האילוץ של הפרדת השימושים מייצר היררכיה ותיעדוף של המשתמשים במרחב הציבורי – הפרדת שימושים נותנת עדיפות גבוהה יותר למי שיש לו יכולת התניידות גבוהה יותר ובראש הפרמידה הזאת נמצאים בעלי הרכבים הפרטיים. רבות דובר על העדיפות שמקבלות המכוניות על פני שאר המשתמשים, אבל צריך לזכור שמי שמקבל את העדיפות אינה המכונית אלא המשתמש שיושב בתוכה (ולרוב לבד).
במילים אחרות התכנון, שבעבר הוכפף לאילוצים של המשתמשים במרחב הציבורי, הפך לאילוץ שהמשתמשים מוכפפים אליו.

אז איך אפשר להחזיר את המצב לקדמותו? איך אפשר לרתום אילוץ אחר אשר לאורך זמן ישפר את המצב? אילוץ שיכופף את המערכת התכנונית כך שהיא תביא לתוצאה יותר טובה – אילוץ כזה שהוא לא יאפשר להפרדת שימושים להתקיים (או יצמצם אותה משמעותית).

42%

על פי נתוני הלמ"ס בשנים האחרונות, חלקם באוכלוסיה של ילדים בני 0-9 ומבוגרים בני 75 ומעלה עומד יחדיו על ממוצע של 24%-25%. על פי מחקר של מכון ברוקדייל וג'וינט ישראל, חלקם באוכלוסיה של של הנכים בני 18-67 בעלי מוגבלויות בינוניות וחמורות עומד על 15% מהאוכלוסיה – ואם נרחיב את הקבוצה הזאת לבני 10-74, כנראה נגיע ל-17%-18% מהאוכלוסיה. יחד מדובר על 42% מהאוכלוסיה שמהווה את הקבוצה החלשה ביותר של משתמשי המרחב הציבורי מבחינת יכולת ניידות. נכון להיום כללי התכנון המתארי והמפורט בישראל מתעלמים מהצרכים של אוכלוסיה זו ודה פאקטו מתעדפים אותה בתחתית הסולם של משתמשי המרחב הציבורי.
אבל מה יקרה אם נהפוך את האוכלוסיה הזאת לאילוץ "שעל פניו יישק דבר"? איך ישתנה התכנון בישראל אם נהפוך את קבוצת "מוגבלי הניידות" לאילוץ שאליו המערכת צריכה להתאים את עצמה?

  1. המדרכות יהיו חייבות להיות רחבות יותר, הרחובות (המרחק בין קווי מגרשים מקבילים) צרים יותר, המרחקים בין צמתים קצרים יותר ואופניים יהיו חייבים לקבל נתיבים על הכביש – מדרכות רחבות בשביל לאפשר לנכה בכיסא גלגלים לנוע בבטחה לצד משתמשים אחרים, רחובות צרים בכדי לצמצם את מרחק החציה הנדרש מקשיש שמשתמש בהליכון, צמתים קרובים יותר בשביל לקצר מרחקים בין שתי נקודות בתוך העיר ואופניים יהיו חייבים לנסוע על הכביש, אחרת הם יסכנו את הולכי הרגל החלשים – אבל היות ואופניים הם המשתמש החלש ביותר בכביש, התכנון יהיה חייב לתת להם פתרון בטיחותי, נתיבים ייעודיים.
  2. יהיה חייב להיות עירוב שימושים וצפיפות גבוהה יותר – עירוב שימושים בכדי לאפשר לשירותים שאותם צורכת קבוצה זו להיות זמינים וקרובים, צפיפות בשביל שתהיה מספיק אוכלוסיה לקיים את השירותים האלה.
    ואם כבר מדברים על צפיפות – הקטנת מרחקים גם תדרוש צפיפות ברוטו גבוהה על פני צפיפות נטו גבוהה כי בצפיפות ברוטו יש פחות שטחים מתים בין הבניינים.
  3. תחבורה ציבורית תקבל עדיפות – תחבורה ציבורית היא צורך של מי שאינו יכול לנהוג על רכב. תעדוף של התחבורה הציבורית בתכנון ובזכות לדרך ישפר אותה, את הזמינות שלה ואת האטרקטיביות שלה כלפי משתמשים אחרים.
  4. הנגישות של הילדים לשטחים ציבוריים (גינות, מוסדות חינוך) תהיה חייבת להיות בטוחה יותר – העדפה של גינות קטנות שניתן להגיע אליהן בקלות במינימום מעברי חציה, מוסדות חינוך קרובים יותר עם מסלולים הגעה בטוחים יותר לילדים הולכי רגל, יותר פסי האטה ליד מוסדות חינוך ועוד ועוד.

אפשר להמשיך את הרשימה אבל העיקרון ברור – אילוץ המערכת על פי המשתמשים החלשים ביותר שלה, יביא בסופו של דבר לשיפור מצבם של כל המשתמשים. כל עוד לא מגזימים במספר סוגי המשתמשים שמאלצים את המערכת, אפשר לחשוב על משתמשים חלשים נוספים שייצרו אילוצים נוספים, כמו למשל התייחסות לצרכים של עסקים קטנים כאילוץ בעת תכנון הקצאת שימושים שאינם למגורים.

Same Same, but different

הכלכלה המוניציפלית עיוורת לעירוב שימושים כשם שהיא עיוורת להפרדת שימושים, לכן צימצום הפרדת השימושים בעקבות הכפפת התכנון למשתמשים החלשים ביותר, לא ישנה את העובדה שלפי האקסל נדרש תמהיל שימושים בכדי לאזן את הרשות המקומית – אבל הפעם תכתיב זה יוביל לתוצאה יותר טובה.
ואולי הצרכים של 42% מהאוכלוסיה יכולים להיות התשובה לחיים, ליקום ולכל השאר.

2 תגובות

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s