בולעני הכסף


ב-20 לדצמבר (2020) התקיים הדיון הראשון בסדרת הדיונים שיזמה קבוצת "מרחב אזורי הוגן" בכדי לקיים דיון על צדק חלוקתי וחלוקת המשאבים בנגב, זאת על רקע המנדט של הועדה הגיאוגרפית הדרומית לחלוקת ההכנסות ממפעלי ים המלח.

המטרה של הדיונים הייתה לקבל משוב על הרעיונות שהקבוצה רצתה להביא לדיון בוועדה הגיאוגרפית, לאתגר את הרעיונות האלה או לחילופין, לתקף אותם. איך הגעתי להיות חלק מהקבוצה הזאת (טרם תמה וועדת הקבלה 😊) ולמה בכל החלטנו ללכת ולדבר עם הוועדה הגיאוגרפית הם סיפור לרשומה אחרת. ברשומה הזאת אני רוצה להתרכז בנושאים שהוצגו על ידי במסגרת הדיון, חלקם יהיו מוכרים לקוראי הבלוג, חלקם הוצגו בפעם הראשונה בדיון.

המטרה של הדיון הראשון הייתה להציג את הפערים במרחב הנגב המזרחי, אבל לא לדבר על הפערים המוכרים והברורים בין היהודים והבדואים, כי אם לדבר על הפערים הכלכליים המבניים הקיימים בנגב מזרחי – פערים הנובעים מחוסר יעילות כלכלית ופערי מיסוי. הרשומה הבאה מבוססת על ההרצאה שהעברתי במפגש הראשון.

אלה שאינם נספרים

אמנם לפני רגע כתבתי שהדיון לא התמקד בפערים בין היהודים והבדואים, אבל ישנו פער אחד שקשור לאוכלוסייה הבדואית שחשוב לתת לו התייחסות – גודל האוכלוסייה הבדואית. האוכלוסייה הבדואית בנגב מגרדת את 300 אלף התושבים מלמטה, כאשר בערך שני שליש ממנה נמצאת בנגב המזרחי. אך רבים (יותר מדי) מהתושבים האלה, ובמיוחד בנגב המזרחי, לא משויכים באופן ברור לרשות מקומית כזו או אחרת. כאשר רוצים לבחון פערים, הדבר הנכון לעשות הוא לרוב להשוואת במונחים המנורמלים במס' התושבים (כגון הוצאה לתושב, הכנסה לתושב, תשתיות לתושב וכו'), אבל שמס' התושבים שגוי, במיוחד אם הוא נמוך מהמצב הקיים, התוצאה שמקבלים שגויה ו"לא נראית כל כך נורא", או לחילופין מטעה לחלוטין כמו בנתונים של אל קסום (נסו לנרמל את ההכנסות במס' התושבים ותקבלו תוצאה מרשימה). הסיבה לפער הזה נובעת, מהימנעות של הלמ"ס/מינהל האוכלוסין מספירה של התושבים באופן מסודר, כאשר אותם תושבים "חסרי רשות", המוכרים יותר כתושבי הפזורה הבדואית או תושבי הישובים הלא מוכרים, משויכים בתעודת הזהות שלהם לשבט אליו הם נולדו ולא לרשות שהם צורכים ממנה שירותים. כאשר ניגשתי לבחון את המצב של הרשויות הבדואיות במונחים השוואתיים, קיבלתי לידי דו"ח של ועדה פנים ממשלתית שביקשה להתמודד עם הסוגייה הזאת ואף המליצה על שיוך של השבטים השונים לרשויות המקומיות (הרוב שויכו למועצות האזוריות אל קסום, שגדלה פי 3 בעקבות כך ונווה מדבר, שגדלה פי 4). בחרתי להשתמש בו על אף שמדובר על דו"ח שטרם פורסם, אבל ניתן לראות איתות לכרה חלקית של משרד הפנים בפערים האלה במענקי האיזון של 2020, במסגרתם קיבלו הרשויות הבדואיות תוספת מענק "מחוץ לנוסחה", כפיצוי על כך שהן מטפלות בהיקף אוכלוסייה גדול מהמצב "הרישומי".

אם לא לוקחים בחשבון את התושבים בישובים הלא מוכרים, הרכב האוכלוסייה בנגב קרוב מאד לחצי חצי ביחס בין יהודים ובדואים. כאשר לוקחים בחשבון את התושבים הלא מוכרים בנגב המזרחי, מתחדד מאפיין דמוגרפי חשוב של הנגב המזרחי – זהו מרחב שבו היהודים הם מיעוט המהווה רק 37% מהתושבים.

מאפיין נוסף שניתן ללמוד מהנתונים על הנגב הוא שמדובר על מרחב עם תלות גבוהה מאד בכספים ממשלתיים. כ-63% מההכנסות של הרשויות בנגב המזרחי מגיעות מהמדינה, לעומת 35% מההכנסות של באר שבע, העיר האזורית של הנגב (ורשות עצמאית). התלות של הנגב המזרחי בתקציבים ממשלתיים מייצרת בעיה וסיכון לרשויות – התלות בתקציבים הממשלתיים שוללת מהרשויות עצמאות בקידום של השירותים בתחומיהן, כי לא מדובר על כסף שלהן. התלות בתקציב ממשלתי שם את הרשויות בסיכון בכל פעם שהמדינה מייצרת קשיים בהעברת הכספים לרשויות, כגון היעדר תקציב (כמו שקורה מאז תחילת 2020), או כאשר המדינה משנה את הקריטריונים לחלוקה, שינוי שיכול להוביל להקטנת התקציב של הרשויות.

מודל ההכנסה מינימלית

הועדה גיאוגרפית הדרומית, כמו כל הועדות המקבילות לה בארץ, פועלת מתוך מנדט שמטרתו להביא לחלוקה צודקת יותר של המשאבים במרחב, בדגש על משאבי הארנונה. אבל חלוקה של נתח מסוים בכל פעם מקשה על התמודדות עם שאלה חשובה שצריך לשאול עוד לפני שמתחילים לחלק את הכסף – האם יש במרחב מספיק משאבים לכל הרשויות?

על מנת להתמודד עם השאלה הזאת, השתמשתי ב"מודל ההכנסה המינימלית". זהו מודל שגיבשתי במסגרת אחת מהעבודות שעשיתי בתשלום וקיבלתי אישור להשתמש בו לצורך הפעילות שמקדמת קבוצת מרחב אזורי הוגן. הרעיון המרכזי מאחורי המודל אינו "מהפכני" ובמידה מסויימת הוא דומה לרעיון של נוסחת גדיש של מענקי האיזון – בחינה של הכנסות הרשויות אל מול ההוצאה הנורמטיבית הנדרשת בכדי לקיים שירותים מינימליים סבירים. ההבדל בין מודל ההכנסה המינימלית ובין נוסחת גדיש הוא שבמקום לחשב מתוך הוצאות כלל הרשויות המקומיות מהי ההוצאה הנורמטיבית של הרשות, חישבתי מה צריכה להיות ההכנסה המינימלית שצריכה להיות לרשות בכדי שהיא תהיה עצמאית ולקחתי את הרף הזה בתוך רף הייחוס לפער. החישוב עצמו מתבסס על הנתונים של הרשויות העצמאיות (שלא מקבלות מענק איזון) והנתונים שלהן מאפשרים לזהות את אותו רף מינימום הכנסה הנדרש. האיור הבא מציג את פערי ההכנסות בנגב המזרחי, כאשר האיור גם מבחין בין הכנסות לא ייעודיות מארנונה ובין הכנסות לא ייעודיות ממענקים, זאת על מנת לראות איזה רשויות מגיעות לרף בזכות הכנסותיהן העצמיות ואיזה עוברות אותו בזכות מענקי האיזון. קיימת גם הפרדה בין ארנונה ובין הכנסות מהקרן לצמצום פערים, נגיע אל סוגיה זו בהמשך.

המודל מציג שבמרחב הנגב המזרחי יש פערים גדולים בין הרצוי למצוי ובמיוחד ברשויות הבדואיות. המודל גם מראה שללא מענקי האיזון המצב של חלק מהרשויות היהודיות היה גם הוא בעייתי. כאשר סוכמים את הצרכים של הרשויות בנגב המזרחי מתקבל כי לרשויות נדרשים כ-850 מיליון ₪ בשנה בכדי להיות עצמאיות, כאשר היום יש במרחב רק 500 מיליון ₪ בשנה מארנונה. מענקי האיזון שמקבלות הרשויות נמוכים מהפער ועומדים על סכום מצטבר של 230 מיליון ₪ – חסרים כ-130 מיליון ₪ בשנה בשביל לאזן את המרחב. כאשר לוקחים בחשבון גם את השפעות הקרן לצמצום פערים, המצב ב-2026 יהיה אפילו יותר גרוע, כי יחסרו בנגב המזרחי עוד 70 מיליון ₪ בשנה.

חוסר יעילות כלכלי מובנה

בשלב זה היה ניתן לסגור את הדיון בנוגע ליכולתה של הועדה הגיאוגרפית הדרומית "לאזן" את הנגב המזרחי ע"י משחקים של הזזת סכומי כסף מרשות אחת לשניה, כי ברור שהשמיכה קטנה מדי מלכתחילה. אם זאת, במסגרת השיחות של הקבוצה החלטנו שיש מקום לדבר על מה כן ניתן לעשות בגבולות המגרש של המרחב ולא להיכנס לדיון מה הועדה לא תצליח לעשות. בשלב ראשון רצינו להבין מה הבעיות הכלכליות המבניות שקיימות במרחב ולשם כך התמקדנו קודם כל בבעיה האופיינית כל כך לפריפריה (באשר היא) – חוסר יעילות כלכלית.

כתבתי בעבר בבלוג על התנהגות ההוצאה העירונית וגם על היבטים של חוסר יעילות, במיוחד ברשויות קטנות (חסרון לקוטן). מודל ההכנסה המינימלית איפשר לי לקחת עוד צעד ולנסות לכמת את חוסר היעילות של המרחב. איך? המודל, מעצם כך שהוא בוחן מהי ההכנסה המינימלית הנדרש לרשויות עצמיות כולל בתוכו את עקומת חוסר היעילות של הרשויות כנתון מובנה – רשויות מתחת לגודל 8,000 תושבים זקוקות ליותר הכנסות לתושב בשביל להיות עצמאיות. כאשר בוחנים את המודל על מועצות אזוריות, מתקבלת תמונה מעט שונה ויותר מורכבת – מועצות אזוריות עצמאיות באזור המרכז מתנהגות אחרת וזקוקות לפחות הכנסות בהשוואה לרשויות פריפריאליות הפרוסות על שטח רב. על מנת להשתמש במודל בכדי לכמת את חוסר היעילות, בוצעה השוואה בין ההכנסה לתושב הנדרשת לרשויות הקטנות לעומת ההכנסה לתושב הנדרשת לרשות בגודל 10,000 תושבים, גודל רשות שהוא הקו התחתון לחוסר יעילות (ויש מי שיגידו שרשויות מתחילות להיות יעילות ב-15,000 תושבים ואף ב-20,000 תושבים, כך שזה רף לא שמרני). מתוך ההשוואה הזאת מתקבל כי חוסר היעילות המובנה של הרשויות בנגב "עולה" כ-33 מיליון ₪ בשנה. הרשויות שדורשות את סבסוד חוסר היעילות הזאת הן המועצות האזוריות היהודיות ומצפה רמון.

קללת המשאבים של תמר

מועצה אזורית תמר, ה"כלה" שאת חלק מהכנסותיה רוצים לחלק בין הרשויות במרחב, היא רשות מקומית חריגה בכל קנה מידה. כבר כתבתי בעבר על תמר, אך הנתונים שהוגשו לוועדה הגיאוגרפית נתנו הצצה לתוך נתונים שבעבר רק הערכתי. תמר היא מועצה שבתחומיה יש מספר מקורות הכנסה משמעותיים לארנונה – מישור רותם, מתחם מפעלי ים המלח ומתחם המלונות בעין בוקק. מישור רותם הוא מתחם של כיל שכבר קיימת לגביו חלוקת הכנסות – המתחם מכניס לתמר 18 מיליון ₪ אשר מחולקים באופן שווה בין תמר, דימונה וערד. מתחם עין בוקק הוא מתחם נוסף אשר מייצר לתמר הכנסות רבות, אך כפי שמצאתי בעבר, המתחם הזה מייצר הוצאות גדולות מאד. כמה גדולות? לפי הנתונים שתמר הציגה, מדובר על הוצאות בהיקף ההכנסות (ולעיתים גם קצת יותר). במובן זה מדובר על משק סגור, על אף שאין הפרדה מבנית בין התפעול של תמר לתקציב המועצה.

נתון מעניין נוסף על תמר שקשור לעין בוקק ומתחמי התעשייה שבתחומיה הוא מספר המבקרים בה (בשנים שאין קורונה). בכל יום נתון, למעט יום כיפור, יש בתמר בממוצע 6,200 תיירים (חישוב לפי 2.25 מיליון מבקרים ב-2017 חלקי 364 ימים), 1,400 תושבי קבע ועוד כמה מאות, אם לא אלפי עובדי ים המלח ומישור רותם. תמר היא מועצה שבה יחס המבקרים לתושבים הוא החריף ביותר בישראל (באזור ה-6-7 מבקרים לכל תושב). לשם השוואה, בעיר ת"א מדובר על יחס אשר מגיע לכל היותר ל-2-3 מבקרים לכל תושב. כאשר צריך לתת לכל כך הרבה מבקרים שירותים, לא מפתיע שבפועל חלק לא קטן מהשירותים (והמנגנון) של תמר מופנה לטיפול במבקרים אלה. הגרף הבא מציג "רק" את ההוצאה של תמר על מתחם התיירות:

אם לוקחים בחשבון את אותן הכנסות והוצאות ש"צבועות" מול עין בוקק, תמר עדיין נשארת חריגה. מתוך הכנסותיה של תמר (ב"ניכוי" עין בוקק), רק 3% מגיעות מארנונה למגורים. בניכוי נוסף של חלוקת ההכנסות מול דימונה וערד חלקן של ההכנסות מארנונה לא גדל בהרבה, מה שמוביל למסקנה שמועצה אזורית תמר היא בפועל מועצה תעשייתית עם תושבים.

לטובת שירותים לתושבי תמר עומדים לרשות המועצה כ-65 מיליון שקלים. על מנת להבין כמה מתוכם היא צריכה לטובת מתן שירותים נאותים ביצעתי השוואה אל מול מועצה אחרת בעלת מספר תושבים דומה לזה של תמר – מטולה.

מטולה היא מועצה מקומית ולכן לא סובלת מחסרונות לפיזור של אוכלוסיית תמר על פני המרחב, אך יש לה מאפייני חוסר יעילות לגודל דומים לאלה של תמר, זאת מבחינת עלויות של שירותים שאינם תלויים בגיאוגרפיה (כמו הוצאות המטה). הטבלה הבאה מרכזת את ניתוח ההוצאות של תמר ביחס למטולה ומהם התיקונים הסבירים שנדרשים לטובת ההתאמה בין מבנה של מועצה מקומית קומפקטית לזה של מועצה אזורית דלילה:

ההנחות שבוצעו:

  1. העלויות של שירותים מקומיים וממלכתיים ברשות אזורית כפולים מאלה של מועצה מקומית – כאשר הוצאות אלה לוקחות בחשבון את ההבדל בין עלויות של מועצה מקומית ומועצה אזורית בעלת פיזור אוכלוסייה סביר (ז"א, לפני חוסר היעילות של הפיזור הגבוה מאד של תמר).
  2. העלויות של ההנהלה וכלליות בשתי המועצות צריכות להיות "זהות" ללא קשר לאופי המועצה, זאת מכיוון שמדובר על מבנה עלויות שנובע מדרישות החוק.
  3. הוצאות בלתי רגילות והוצאות מפעלים הן הוצאות ייחודיות לכל רשות (וכוללות גם את העברת הכספים לדימונה וערד) ולכן לא ניתן לקבוע הנחות כלשהן איך הן ישתנו – ולכן הנחתי שהן זהות.

בסיכומו של דבר הפער בין ההוצאה בפועל של תמר להוצאה שהיא נורמטיבית, קרי כזאת שלא מושפעת מריבוי המשאבים שעומדים לרשות תמר, עומד על 35 מיליון שקלים. כפי שכבר הוצג, מתוך סכום זה כ-9 מיליון ₪ הן עלויות שנובעות מחוסר היעילות של תמר, בעיקר עקב הפיזור הגדול של הישובים שלה (בין עין גדי הצפונית לנאות הכיכר הדרומית יש 70~ ק"מ, כמו המרחק בין מרכז ירושלים למרכז ת"א). 25 מיליון השקלים הנוספים נובעים מהוצאות שונות שהרשות מוציאה כי יש לה את המשאבים האלה. אפשר להתייחס להוצאות אלה כאל הוצאות בגלל חוסר יעילות שנובע מעודף משאבים (חוסר יעילות שקיים בעוד רשויות עשירות בישראל), אבל צריך גם לשים לב לכך שכאשר נכנסים לפרטים מגלים שתמר מוציאה כספים על משימות שבדרך כלל שמורות לגופים ממשלתיים – כמו למשל הטיפול בבולענים בכביש 90, כביש דו ספרתי שנמצא תחת אחריות המדינה אבל בפועל מתוקן ע"י הרשות המקומית. באופן כללי השתתפויות המדינה בהוצאות הרשות, בדגש בהוצאות ממלכתיות, נמוך בכל קנה מידה ארצי – פחות מ-25% בעוד שברוב המועצות האזוריות הממוצע עומד על 60% ומעלה.
הנקודה שאני מנסה להעביר היא שהכסף שתמר מקבלת הוא לא תמיד ברכה – הוא אמנם מאפשר לה לתת שירותים יקרים יותר לתושבים, אבל הוא גם מציג אותה באור "ורוד" הרבה יותר מהמציאות.

כאשר בוחנים את חוסר היעילות המובנה שקיים בהתיישבות בנגב, כמו גם את חוסר היעילות בתמר עקב עודף המשאבים, מתקבל כי מרכיבים אלה מגדילים את הוצאות הרשויות בנגב המזרחי ב-58 מיליון שקלים, אבל זה רק כשליש (בקירוב) מהכסף שחסר לנגב. פה נכנסת השאלה אחרת שנוגעת לנגב המזרחי – מדובר על מרחב עתיר משאבים מבוקשים, מדוע חסר לו כסף?

בשיחה שהייתה לי בנושא עם ד"ר עידן פורת הוא אמר לי משהו חשוב "אזור עם הרבה הון ומשאבים ומעט אנשים צריך להיות מקום של אנשים עשירים – אלא אם הכסף "בורח" מהאזור". הרעיון הזה הביא אותי לשאול את השאלה המתבקשת – איפה הכסף?

הקרן ליצירת פערים ומיסוי מקומי (לא) הוגן

כבר כתבתי בבלוג על השפעותיה ההרסניות של הקרן לצמצום פערים על הכנסותיהן העצמיות של הרשויות בנגב. כאשר בוחנים את המקרה הפרטי של הנגב המזרחי, מגלים שזו האזור שנפגע הכי הרבה מהקרן, אפילו יותר מבאר שבע, וצפוי לאבד כ-70 מיליון שקלים עד שנת 2026.

אובדן הכסף של הרשויות בנגב המזרחי פוגע בעיקר ברשויות היהודיות, ערים, מועצות מקומיות ומועצות אזוריות, כולן רשויות שהיו במעמד עיר עולים. רשויות אלה איבדו כ-115 מיליון שקלים אשר רק 45 מיליון מתוכם חוזרים לנגב המזרחי בחלוקה מחודשת אשר בפועל לא משפרת את מצבן של אף רשות, למעט ערד. הכוונה בכך שאין שיפור במצבן של הרשויות מתייחסת לכך שאף רשות, יהודית או בדואית, שמקבלת כסף מהקרן, לא מתקרבת לקו ההכנסה המינימלית הנדרש בכדי שתוכל לספק שירותים נאותים לתושביהן, כפי שניתן לראות בגרף המצורף.

אבל ההיבט הזה של אובדן הכנסות, לו אחראית באופן ישיר המדינה, הוא רק היבט אחד של אובדן הכנסות בגלל המדינה. ההיבט הנוסף הוא רמות המיסוי המקומי הנמוכות של הנגב, בדגש על המיסוי של מפעלי ים המלח. (הערה: היות והמדינה שולטת הלכה למעשה ביכולת העלאת התעריפים, היא זו שאחראית על רמות המיסוי הנמוכות הקיימות).

במסגרת המידע שהועבר לוועדה הגיאוגרפית צורפה שומת הארנונה של מפעלי ים המלח לשנת 2019. נתוני שומה זו איפשרו לחשב את התעריפים האפקטיביים שמשלמים מפעלי ים המלח ולהבין כמה שטחים מחוייבים בתעריפים המירביים של תמר וכמה בתעריפים המינימלים.

אבל קודם צריך לענות על השאלה למה בכלל אנחנו מתעסקים בתעריפי הארנונה. התשובה לשאלה הזאת נעוצה באופי "המשתמש" של מפעלי ים המלח. מפעלי ים המלח לא יכולים להתקיים בשום מקום אחר בארץ למעט בים המלח ולכן במובן זה, מדובר על משתמש שבוי של המונופול הנקרא "מדינת ישראל". ובמונופול כמו במונופול, המחיר שגובים מהמשתמשים הוא מחיר הלגיטימי והכלכלי הוא מונופוליסטי (גם אם יש פה כשל שוק). אבל אם המדינה לא גובה מחיר מונופוליסטי אלה מחיר תחרותי או מחיר נמוך, היא בפועל משאירה בידי מפעלי ים המלח הרבה מאד הון שהיה יכול עבור אליה. במסגרת דיוני וועדת ששינסקי 2, שם בחנו את היבטי המיסוי על מפעלי ים המלח (למעט המיסוי המקומי), הגיעו למסקנה כי מפעלי ים המלח לא משלמים, בזכות חשבונאות יצירתית, אפילו את מיסים כפי שהם מוגדרים בחוק – כ-5% משווי המשאבים. השילוב בין רמות המיסוי מקומי נמוכות ובין מיסוי כללי נמוך מצביע על כך שהרבה כסף יוצא מהנגב לכיסים פרטיים.

היות והדיון שלנו הוא סביב חיזוק הנגב המזרחי, יצאנו מנקודת מוצא שתיקון במצב המתואר לעיל צריך לשרת קודם כל את הנגב המזרחי, ממנו יוצאים המשאבים. אפשר להתווכח על נקודה זו (ויש כנראה מי שיתווכח), אבל כשם שקבוצת מרחב אזורי הוגן לא באה לתקן חוסר צדק במקומות אחרים בארץ, לא ראינו לנכון לדון בכלל בסוגיה הזאת, כי מטרה היא לדון בפערים בנגב המזרחי ובו בלבד.

לצורך איפיון תעריפי ארנונה הוגנים, ביצעו השוואה למספר צווי ארנונה, תוך שהתמקדנו בחיובים שקיימים על מתחמים בעלי אופי דומה לזה של מפעלי ים המלח. איתרתי מספר מתחמים כאלה – בכל הנוגע למפעלי התעשייה עצמם, מצאתי בתעריפי מתחם בז"ן בחיפה כתעריפי ייחוס ראויים (מתחם גדול ומזהם אשר מייצר חתימה שלילית על הקרקע בה הוא פועל). לצורך השוואה של תעריפי בריכות האידוי לקחתי בתחילה את תעריפי ייחוס את התעריפים של בריכות האידוי באילת ובעתלית. אם זאת, בסופו של דבר, היות ומדובר על חציבה של משאב מהקרקע, בחנתי את המשמעות של החלת כללי המיסוי הראויים שקבעה וועדת ששינסקי (5%) ומצאתי שניתן לתרגם אותם לתעריף שאינו חורג מהתעריף המקסימלי הקבוע בחוק.

הטבלאות הבאות מציגות את ההשוואות השונות, החל מהשוואה בין התעריפים הקיימים אל מול התעריפים הקבועים בחוק, השוואה לתעריפי בז"ן, אילת ועתלית ובסופו של דבר, התעריפים שהגדרתי כתעריפים הוגנים:

כפי שמוצג בטבלה האחרונה, המשמעות של חיוב מפעלי ים המלח בתעריפים הוגנים היא תוספת של 184 מיליון ₪ בהכנסות ארנונה, זאת מעבר ל-53 מיליון ₪ שנגבים ממפעלי ים המלח.

ביחד עם 70 מיליון שקלים שלקחה הקרן לצמצום פערים, פוטנציאל ההכנסות שהנגב לא מקבל (או איבד) מגיע בשנת 2026 ל-250 מיליון ₪, זאת כאשר הפער בין הרצוי למצוי בשנה זו עומד על 190 מיליון ₪.

מבלי שהתכוונתי הסכום הנוסף שניתן לגבות באופן הוגן ממפעלי ים המלח קרוב מאד לפער שקיים בין הרצוי למצוי בנגב המזרחי לקראת שנת 2026. למרות זאת אני וחבריה האחרים של קבוצת מרחב אזורי הוגן לא קופצים להצביע על מקור זה כאל "הפתרון" לבעיית המחסור של הנגב. הפערים בנגב מורכבים הרבה יותר מאשר פערים בכסף, אבל זה לרשומה אחרת.


תודות: לצורך הכנת המצגת שמהווה את הבסיס לרשומה זו נעזרתי בכמה אנשים וזה במקום להודות להם: ד"ר עידן פורת, טלי עומר (גשר לעתיד), נגה שני (עמותת סיכוי) וכמובן חברי קבוצת מרחב אזורי הוגן: אסף, בתיה, אסתר, יעל, רויטל וקיקי.

מחשבה אחת על “בולעני הכסף

  1. פינגבק: כסף, מרחב, משילות – דיון על עיר אזוריות ואזוריות 3/1/21 | מרחב אזורי הוגן – השתתפות ומעקב בוועדה הגיאוגרפית

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s