אחרי הרבה עבודה וחשיפה למנעד רחב של מתכנני ערים מסוג "אדריכלים" הבנתי מה הפער המרכזי שלהם בכל הגישה התכנונית – הם מניחים שאפשר להסתפק בתכנון פיזי.

כמו בכל דבר, זה עניין של קנה מידה

כאשר מתכננים בניין או אפילו שכונה, באמת אפשר להסתפק בתכנון פיזי. זה מה שאמור להתממש, אין פה יותר מדי ממשקים ותלות בגורמים אחרים. אם הכלכלה של התכנון עובדת, התכנון יעבוד. הכלכלה לא עובדת, התכנון לא יצא לפועל כמו שתכננו.

כאשר המדינה מתכננת שכונות, הגורמים שמעכבים תכנון הם לרוב כלכליים – אין כדאיות כלכלית לתוספת יחידות הדיור, בין אם כי הרווחיות נמוכה או כי קיימות הזדמנויות יותר טובות במרחב ביחס להזדמנות שיוצר התכנון שביצעו (לא בהכרח לא רווחי, רק פחות רווחי). גורם נוסף הוא היעדר תשתיות תומכות – בין אם כי טרם תקצבו אותן או כי טרם מימוש אותן. אלה גורמים כלכליים ולעיתים גורמים הקשורים לגוף ביצוע אחד או שניים.

אבל שעולים בקנה מידה לתכנון ברמה של עיר או אזור, התפיסה הזאת כבר לא מצליחה לעבוד. עיר ואזור מושפעים מאד מאינטרקציה בין אנשים וארגונים (אלה שמנהלים את העיר או האזור). ההיבט הרך של מימוש התכנון הפיזי קריטי להצלחה.

תכנון בקנה מידה גדול

בתכנון אסטרטגי בקנה מידה גדול הפן הפיזי הוא רק שכבה אחת של התכנון – גם לא זו החשובה ביותר. התפיסה של המרחב, האינטרקציות בין השחקנים והשימושים השונים במרחב – אלה ההיבטים החשובים באמת. אם השחקנים במרחב לא מסכימים (או מנסים להכשיל זה את זה, או אדישים זה לזה), אם התכנון סותר את ההיבטים הכלכליים ואינטרסים של השחקנים, הוא לא יצא לפועל.

בישראל מרבים לדבר על "משילות", אבל שיורדים לשורש הבעיה, לא מדובר על חוסר היכולת של הממשלה להפעיל את סמכותה על גופי ממשל, אלא על חוסר יכולתה לתאם ולנהל את הפעילות. כסף לרוב לא חסר ואת זה אני אומר מניסיון – תמיד יש כסף שאפשר להשתמש בו, צריך רק לדעת איך להוציא אותו מהכספת שבה הוא נמצא. הבעיה מתחילה בקידום הביצוע כאשר כבר יש כסף – ופה נתקלים בקושי שהוא לרוב ניהולי.

כאשר מבצעים תכנון, מתי אפשר לראות את הפערים האלה? הפערים צפים כאשר מתקדמים משלב התכנון האסטרטגי לשלב גיבוש כיווני הפעולה למימוש – ששואלים את השאלה "מה נדרש בכדי שהתכנון יצא לפועל?". אז כל ההיבטים הלא פיזיים צפים – האינטרסים של השחקנים, המשאבים הכספיים, השלביות. רוב ההיבטים האלה יותר חשובים מהפן הפיזי של התכנון שמהווה רק את השכבה "שמתארת" את המימוש.

אני לא מזלזל בתכנון פיזי. התשתית התכנונית הפיזית היא הבסיס עליו בונים את הכל. היעדר התשתית מחייב את ההוספה שלה בכדי לקדם את הביצוע, אבל הפעולות שצריכות להתרחש לפני שבכלל יש תשתית (תיאום, הגדרת יעדים, הסיבה שבגינה מתכננים, זיהוי מי מושפע/משפיע) קריטיות יותר מאשר שלב התכנון הפיזי. הפעולות שבאות אחרי גם הן קריטיות להצלחה, כי בלעדיהן נשארים עם קרקע מתוכננת ללא שימוש.

תמיד צריך לשאול "איפה אנשים?"

בגלל זה תכנון אסטרטגי המקדש את ההיבט הפיזי (כמו תוכניות מתאריות, יעדים אסטרטגיים ליחידות דיור באשר הן וכו') הוא תכנון גרוע, פרום (בהיבט השלילי – זו לא גמישות), עיוור לאנשים ולכלכלה. אנשים אינם יחידות דיור, שטחי תעסוקה אינם רק קרקע סגולה או פיג'מה. צריך לפעול בשביל שלאנשים יהיו שירותים טובים, בשביל שתהיה להם איכות חיים, בשביל שתהיה להם תעסוקה. בשביל שתהיה תעסוקה צריך להבין מי באמת ירצה לפתוח עסק במרחב המתוכנן, מה יהיה אופי העסק, מי יכול לעבוד בו.

החולשה של היצמדות לתכנון הפיזי גם מובילה לכך שכאשר יש כשל במימוש, תמיד בוחנים אותו דרך פריזמה מאד צרה או לחילופין, מאשימים את המנגנונים על ריבוי השחקנים שלהם – האשמה שמובילה לדרישה לדרוס את אותם מנגנונים ולייצר ריכוזיות. העניין הוא שריכוזיות על חשבון השחקנים המקומיים לרוב מייצרת פתרון עוד פחות טוב תוך שמנציחים את חולשת השחקנים המקומיים כך שגם לא יוכלו להשתפר ולייעל את התהליכים שנמצאים באחריותם.

זהו מעגל אכזרי שבו "בשם" התכנון הפיזי דורסים את אותם גופים שהיו צריכים לקדם את התכנון הפיזי, מעגל שבו הגורמים שאחראיים על הפן הלא פיזי נחלשים – ומי שסובל מזה הכי הרבה אלה התושבים שבקצה.

נ.ב. – כמה מהמתכנני הערים החביבים עליי ביותר הם מסוג "אדריכלים", ובנוסף גם מתכנני ערים מסוג "גיאוגרפיים" עושים טעויות דומות. הרשומה הזאת באה להצביע על בעיה במסגור של תכנון.