קוראי הבלוג הוותיקים יודעים שעל אף שאני יועץ כלכלי לרשויות מקומיות, התואר שלי אינו בכלכלה אלא בהנדסת אווירונאוטיקה וחלל (וזה גם מופיע בביו). בכדי להסביר מה מהנדס אווירונאוטיקה כמוני יכול ללמד מתכנני ערים, אני אסביר מה עשיתי במשך קרוב ל-20 שנים.

בסוף מרץ 2023 קפצתי לסופ"ש במזרח ברלין יחד עם השותפים מבילד אסטרטגיה אורבנית. לא היה יום שלא התפעלתי מהעיר ובמיוחד מהתכנון של הבלוקים העירוניים. אחד המאפיינים התכנוניים הבולטים של מזרח ברלין, במיוחד באזור מרכז העיר (ה-Mitte), הוא בניה ב"קו אפס" והחצרות הפנימיות. בניה ב"קו אפס" מתייחסת לבניה בה חזית המבנה יושבת על המדרכה ומהווה את הדופן הפנימית שלה. [בתמונות – דוגמאות לרחובות עם חזית פעילה במרכז מזרח ברלין]

אזור מרכז העיר רובו בנוי בבניה מסוג זה, עם דפנות בקו אפס בכל צידי הבניין – ועדיין הרחובות יחסית רחבים והבלוקים העירוניים אינם קטנים. השילוב הזה מאפשר מגורים שאינם מרגישים צפופים או חנוקים בזכות החצרות הפנימיים שיש לבניינים– והחצרות הפנימיות האלה הן פנינים של ממש.

חצרות פנימיות רבות הן פשוטות – מקום עם מספר מקומות חניה (למכוניות ואופניים), גינה אחת או שתיים

 אבל יש גם חצרות שהן הרבה יותר מזה – חצרות בהן יש חזית גם בחצר הפנימית שמובילה למגוון שימושים – חנויות, משרדים, מוזיאון, פאב ואפילו תיאטרון

אנחנו נחשפנו לחלק מהחצרות האלה במסגרת סיור שערך לנו אמיר מ"אמיר בברלין", שסיפר לנו שחלק מהחצרות האלה אפילו לא מוכרות לתיירים שמגיעים לברלין ולא יודעים שצריך "לחפש אותן", מה שהופך את המקומות האלה למקומיים מאד.

החצרות הפנימיות בברלין מאפשרות חללים מקומיים, כיוון רוח נוסף ובחלק מהמקרים עוד מרחב מסחרי. חצר פנימית אינה קונספט ייחודי לברלין – גם מרכז ברצלונה מוכר מאד בבניינים עם חצרות פנימיות וגם בישראל יש מרחבים עירוניים שבהם יש בניה עם חצרות פנימיות – במרכז ת"א, בשכונת פלורנטין

שכונת פלורנטין, אשר ידועה בגריד הרחובות הצפוף שלה, גם מאחסנת מקבץ צפוף של בלוקים עירוניים עם חצרות פנימיות. אם זאת, כאשר צוללים לתוך החצרות הללו ניתן לראות כי הכינוי המתאים יותר לחצרות הללו הוא "חצר אחורית" – אזור מוזנח, מופר ע"י תוספות בניה בחלקם האחורי של הבניינים, סככות ומחסנים אשר הופכים את החצרות הללו ללא נעימות.

בעוד שברלין מראה שחצר פנימית יכולה להיות נכס לדיירים ולתושבי השכונה, פלורנטין מראה שחצר פנימית יכולה להיות גם מפגע, חצר אחורית, כפי שאפשר לראות בתמונות שצילמתי בבלוק שיושב בין רחובות חיים ויטל, פרנקל, אברבנאל ופלורנטין.

כנראה שצריך לעבור עוד כברת דרך בשביל שבישראל לא רק ידברו על תכנון בקו אפס, כי אם גם יישמו אותו וידאגו שהוא יחזיק לאורך זמן. ייתכן והמענה להיבט התחזוקה לאורך זמן נעוץ במבנה הניהולי של בלוק המגורים, אולי אפילו במודל שמיישמים בברלין. אבל זה לרשומה אחרת

לפני כמה חודשים עשיתי עבודה מאד גדולה שבמסגרתה עשיתי מיפויים של אזורים בערים שונות, כאשר חלק מהמיפויים כללו הוצאת נסחי טאבו (רובם לא מפורטים), הזנתם לטבלה וביצוע ניתוחים של שלל פרמטרים.

גוש דן נמצא בצומת דרכים תחבורתי משמעותי – תוך פחות מחצי שנה יפתח קו הרכבת הקלה (רק"ל) הראשון במטרופולין, העבודות על שני קווי רק"ל כבר בעיצומן ורשת המטרו הראשונית כבר אושרה. קווי תחבורה עתירת נוסעים (מתע"ן) נוספים מאושרים בגוש דן, רשת הנתיבי אופניים קורמת עור וגידים (בקצב צב) ופריסת נתיבי תחבורה ציבורית ייעודיים כבר מורגשת בתל אביב וברשויות נוספות. כל פיתוח התשתיות שקומות עור וגידים בגוש דן מייצרות חיכוכים הולכים וגוברים בין משתמשי הדרך השונים – נוסעי התחבורה הציבורית שדורשים יותר זכות דרך על חשבון רכבים פרטיים, בעלי רכבים שדורשים שימור והגדלת מספר החניות, הולכי רגל אשר דורשים לסלק אופניים וקורקינטים מהמדרכות ורוכבי אופניים שדורשים את מקומם על הכביש (המסעה). החיכוכים האלה רק מתגברים ככל שמספר המכוניות הפרטיות והתושבים בגוש דן גדל ויגדל. הפקקים שאנו רואים באיילון בכל שעות היום, הפקקים בתוך הערים והחניה של מכוניות (עם "תו נכה") על המדרכות הופכים לשגרת יומם של המשתמשים השונים שחיים, עובדים, נופשים ומבלים בגוש דן.

השיח על אזוריות הולך ומתפתח בשנים האחרונות כאמצעי להתמודד עם קושי לייצר יתרונות לגודל ברשויות קטנות, במיוחד לאור הקושי לאחד ביניהן. במסגרת העבודות שעשיתי בנושא נתקלתי בשאלה לא ברורה מעליה בכלל – האם יש לאזורים "כושר נשיאה כלכלי מוניציפלי" לתמוך בתושבים שלהם?