בהמשך לרשומה הקודמת, הנה עוד קצת מהרשמים שלי מסיור בקופנהגן (ופה יש לינק למדריך לטיול לאורבניסטים בעיר).
במהלך הימים שהסתובבנו בעיר, הותיקה והחדשה, ראינו מגוון מרשים של חזיתות פעילות ולא פחות מכך, חזיתות פנימיות. אמנם כבר נכתב בבלוג בעבר על החזיתות הפנימיות (בברלין, טיול אחר עם השותפים שלי), אבל לכל עיר יש את הסגנון שלה ושווה להתעכב על התובנות מקופנהגן

חזיתות פעילות – אפשר לעשות יותר

המונח חזית פעילה נכנס לשיח התכנוני בישראל כבר לפני כמה שנים, אך הפער בין השיח למציאות עדיין גדול מאד, כי הפרשנות לחזית פעילה אלסטית וסוביקטיבית, משתנה בין מתכנן למתכנן ובין רשות לרשות.

בעוד שקיימת "תמימות דעים" שחזית פעילה מבטאת אינטרקציה בין המרחב הציבורי מחוץ לבניין ובין האנשים היושבים בתוך הבניין (בקומת הקרקע), האופן שבו זה נעשה בפועל משתנה – יש מי שיאמר שמספיק חלון שקוף משמעותי (מעל 60% משטח החזית) בכדי שתתאפשר הסתכלות הדדית של דיירי הבניין החוצה והולכי הרגל ברחוב פנימה; יש מי שידרוש, בנוסף לחזית השקופה, שהשימוש בנכס שהוא חזית פעילה יהיה כזה המאופיין בתנועה ערה פנימה והחוצה מהעסק; יש מי שיאמר שחזית פעילה יכולה להיות רק חזית של עסק מסחרי ויש מי שיחמיר ויאמר שרק עסק מסחרי עם קופה רושמת יכול להיחשב חזית פעילה.

האמת היא שכולם צודקים – אבל צריך להיות הקשר למרחב בו קובעים חזית פעילה. בישראל התפיסה היא שחזית פעילה צריכה להתמקם ברחוב – ומכאן הסימון של קו סגול (חזית פעילה)/ורוד (חזית מסחרית) לאורך החזית המגרש הפונה לרחוב. אבל מה לגבי מקומות שאינם בהכרח רחוב?

האם לא כדאי לסמן חזית פעילה הפונה לגינה או פארק, או מרחב של טבע (או כמו שהאדריכל אבי ליזר מגדיר אותה – "חזית טבע")? האם חזית פעילה לא יכולה גם לשמש כאשנב "הצצה" לתוך מקום שבדר"כ לא מקיים קשר עם המרחב החיצוני לו?

שהסתובבנו בקופנהגן ראינו בכמה מקומות שיצרו חזיתות פעילות מעניינות שעשו הרבה שכל במקום שבו הם יושמו ובדרך שבה הם יושמו.

מה רואים בתמונות? חזית בניין דו קומתי הפונה למזח ולשביל שמוביל לבניין האופרה (בסופו של דבר). החזית דינמית – נפתחת במהלך היום, נסגרת באופן הרמטי בסוף יום העבודה.

בהמשך יש חלון אשנב שאינו החזית הראשית, אבל הוא פונה למרחב ציבורי ומאפשר לאנשים בחוץ להציץ פנימה – במקרה הספציפי הזה, לאזור הכנת הבצק של המאפיה/בית הקפה שנמצא בחזית.

בניין האופרה יושב כולו על הנהר והחזית שלו פונה במלואה לנהר, לצידו יש מדשאה ומספר מבנים, בניהם מסעדה, אך יש גם את מבני השירות למעליות של החניון שיושב מתחת למדשאה – וכל החזיתות שלו שקופות

עוד חזית שפונה לים ולטיילת (אפשר לראות את בית האופרה ברקע). הצד השני לא שקוף, אבל זה בגלל שהוא לא העיקר

החצר הפנימית

העיצוב הדני לא פוסח על שום פרט. אחד הדוגמאות למרכיב בעיצוב הדני שמייצר ערך מוסף עצום לכל נכס הוא הדרך שבו הדנים מתכננים את החצרות הפנימיות של הבלוקים העירוניים שלהם

במהלך הסיור ברחובות העיר, הותיקה והחדשה, קשה לא לשים לב למעברים המובילים לחצר הפנימית. בעיר הותיקה, החצרות הללו הן לרוב קטנות, אך גם בשטח הקטן, כמעט תמיד יש עץ ירוק ומרשים, חצר מטופחת, לרוב פתוחה לכיפת השמיים, עם גישה לחלק מהנכסים מתוך החצר, כאשר בחלק מהחצרות, הנכסים הללו הן חנויות עם כניסה בודדת מהחצר.

הרעיון התכנוני של החצרות הפנימיות אינו נשאר רק בבלוקים עירוניים סגורים, הוא גם מופיע במתחמים של כמה מבנים המקיפים חצר פנימית, בין אם היא מוקפת במבני מגורים, תעסוקה, מבני ציבור או שילוב בין השלושה

השימוש שעושים הדנים בחצר הפנימית מספק למשתמשי המבנים מרחב למפגש, אתנחתא ומקום לניתוק מהחללים הבנויים. מרחבים אלה מתפקדים יותר טוב בהשוואה לדוגמאות של חצרות פנימיות שיש בישראל (כמו אלה של הבלוקים בשכונת פלורנטין), אך התחזוקה של החצרות דורשת שיתוף פעולה והשקעה מצד הדיירים של הבניינים – מרכיב אשר פועל בהצלחה בקופנהגן.