בסוף 2016 הייתה לי פגישה באחד ממכוני המחקר העצמאיים בישראל. הם קראו את הרשומה שלי על מינהל לא תקין בשלטון המקומי ורצו לשאול אותי, בין היתר, על דעתי בנוגע לשפעת השחיתות בשלטון המקומי על הכלכלה המוניציפלית. התשובה שלי כנראה הפתיעה אותם מאדכי אמרתי להם שאין קשר בין שחיתות ברשות המקומית ובין החוסן הכלכלי שלה, לפחות, לא קשר מובהק כמו שהאינטואיציה שלנו הייתה מנבא. הסברתי להם שההיפוטזה (ההשערה) שלי היא שמינהל לא תקין ושלטון מושחת (שהוא תת קבוצה של מינהל לא תקין), לא פוגע בחוסן של הרשות אם הרשות ממשיכה להתנהל היטב (מלשון ניהול, לא מינהל) ולהוביל את הרשות בכיוון הנכון, אם ההנהלה הבכירה עושה עבודה טובה. לא חסרות דוגמאות לרשויות שהניהול שלהן הוביל אותן למקום יותר טוב – הרצליה נמצאת היכן שהיא היום בזכות מתחם התעסוקה שהקים אלי לנדאו, שאיבד את ראשות העירייה בבחירות לגרמן בגלל ההטענות להליכים לא תקינים בהקמת המרינה בהרצליה (הוגש כתב אישום אך הוא זוכה). רמת גן שמרה על חוסנה הכלכלי לאורך מרבית שנות כהונתו של צבי בר. כפר סבא, תחת הנהגתו של יהודה בן חמו, הפכה מרשות גרעונית במצב די גרוע לאחת הרשויות האיתנות בישראל (אפילו יותר משכנתה רעננה). אפילו רמת השרון, שסיימה את השנים האחרונות בגרעון, שיפרה מאד את מצבה הכלכלי ב-7 השנים הראשונות תחת איציק רוכברגר. אל מול הדוגמאות הללו אפשר להבין, ששחיתות אינה אינדיקציה לפגיעה בחוסן כלכלי של הרשות, אבל חשוב גם לבחון את ההנחה הזאת אל מול נתונים.

ריכזתי נתונים של 46 רשויות מקומיות, עיריות ומועצות מקומיות, מהשנים 2006-2015 ובחנתי האם חלה הרעה במצבן של הרשויות בהן נמצאה שחיתות לעומת הרשויות שבהן לא נמצאה שחיתות. הטבלה הבאה מרכזת את הרשויות בהן נמצאה שחיתות, השנים בהן כיהן ראש הרשות שסרח והשנה שבה הוא הודח/הושהה/הוחלף/וכו' את תפקידו (עפולה הושארה בחוץ כי לא בטוח שהיא צריכה להיות בפנים):

את בחינת הרשויות ביצעתי על שני מימדים שקשורים לחוסן הכלכלי של הרשות המקומית – ההכנסות של הרשות והחובות של הרשות.

בהיבט ההכנסות, השתמשתי בכלי שגיבשתי המבוסס על הקשר בין ההכנסה מארנונה למגורים לתושב, היחס בין הכנסה זו להכנסה החופשית לתושב וההוצאה העירונית

היבט ההוצאה העירונית כנגד תמהיל ההכנסות של הרשות הוא רק מדד אחד לחוסנה הכלכלי של הרשות. היבט נוסף הוא מצבת החובות שלה לטווח ארוך (ללא החובות האקטואריים – התחייבויות הפנסיה או תביעות עומדות). לצורך בחינת מצבן של הרשויות משתמשים במדד אשר בוחן את משקל המלוות והגרעונות המצטברים (בתקציב הרגיל) כנגד ההכנסות וכנגד ההכנסות החופשיות.

עדכון – גוגל "הרגו" את הכלי בשבו השתמשתי לצורך המחשת הנתונים ולכן הסרתי אותם. ההסבר בהמשך מתייחס לנתונים.

מה השורה התחתונה ?

מכל 46 הרשויות שמוצגות בגרפים, רק 3* רשויות שינו את מצבן לרעה (באופן משמעותי) לאורך השנים – בית שאן, צפת וטבריה. רק אחת מהרשויות הללו נמצאת ברשימת הרשויות בהן יש ראש ראשות שמואשם בשוחד. מרבית הרשויות האחרות, בין אם הרשויות שבהן ראש הרשות סרח או לא, שינו את מצבן בעיקר בזכות (או בגלל) האופן שבו נוהלו ולא התנהלותו הלא תקינה של ראש הרשות. חוסר הקורלציה בין גילויי שחיתות ושינוי במצבה הכלכלי של הרשות מאשש את ההיפוטזה שלי.

מתי משפיעה השחיתות על מצבה של הרשות המקומית?

על אף היעדר נתונים תומכים, תחושת הבטן אומר (אם לא צועקת) שמינהל לא תקין אמור לפגוע בחוסן הכלכלי של הרשות. כפי שציינתי, ניהול הוא המרכיב המשמעותי ואכן ייתכן כי התנהלות לא תקינה תוביל לשינויים בסגל ההנהלה אשר יפגעו בתפקוד הרשות ובחוסנה.

• ראש רשות כוחני עלול לא להסתדר עם מנהלים חזקים וכך יגיעו לעמדת מפתח יס-מנים שכישורי הניהול שלהם אינם המדד העיקרי לבחירתם (הגזבר של רמת השרון בקדנציה השניה של רוכברגר).
• ייתכן והפיתויים העומדים בפני ראש הרשות תמורת מתן הקלות/זכויות לקבלנים יצטברו עם השנים עד כדי פגיעה ממשית בחוסנה של הרשות (עודף זכויות הבניה שניתנו בשנותיו האחרונות של צבי בר ברמת גן הן דוגמה לאיום שיכל לצאת משליטה)

אלא רק שתי דוגמאות ואפשר גם למצוא דוגמאות סותרות כמו גם רשויות שמצבן התדרדר למרות שלא נפל דופי בהתנהלות ראש הרשות (והנהלת הרשות).

ישנו היבט חשוב מאד שקשה יותר לעמוד את השפעתו – ישנם מקומות בהם חילחלה במורד שרשרת הפיקוד בארגון גישה המעודדת ו"מטפחת" שחיתות ומינהל לא תקין עד שזה הפך לחלק מהתרבות האירגונית שלו. גם אם ההשפעה של תרבות אירגונית זו על חוסנה הכלכלי של הרשות לא תמיד מורגש, לדעתי התושבים מרגישים את המצב הזה – התושבים ש"קרובים לצלחת" מרוצים ממנו בעוד שכל שאר התושבים סובלים מאפליה וחוסר טיפול, מפתחים סלידה כלפי הרשות המקומית שלהם והמנגנון המוניציפלי באופן כללי. כאשר מדובר על רשות בודדת, אז ניחא, אבל כאשר מדובר על מספר הולך וגדל של רשויות, ההד הציבורי נגד הרשויות המקומיות הולך וגדל, יש שחיקה של הלגיטימציה שלהן לדרוש את הסמכויות שנדרשות להן בשביל לתת שירותים יותר טובים  ובסופו של דבר לשלטון המרכזי יותר קל להצר את צעדיהן של הרשויות ולכפות עליהן מהלכים שיש בהן בכדי לפגוע בחוסנן הכלכלי של הרשויות בטווח הארוך (הסכמי הגג כדוגמה למהלך הרסני שיזם השלטון המרכזי, אני עוד אכתוב על זה בהמשך).
אם כך זהו, לדעתי, הסיכון הגדול ביותר שמייצרת השחיתות בשלטון המקומי על חוסנן הכלכלי של הרשויות – אובדן הלגיטימציה של השלטון המקומי לדרוש כלים וסמכויות כגורם שלטוני משמעותי אשר מוביל את ההתפתחות של הרשויות המקומיות.

* – בהתחלה גם ציינתי את מבשרת ציון אך מצאתי שגיאה בנתוני המקור שלי והרשות הזאת בסדר

תוספת קטנה אחרי הפרסום

אחרי ששיחררתי את הפוסט נזכרתי במשהו שאמרתי בועדת החקירה של איחוד בת-ים ות"א בהקשר של בת-ים – בת-ים ענייה מדי בשביל לאפשר בזבוז כספים שנובע ממינהל לא תקין (או שחיתות) ומנגד ת"א עשירה מספיק בשביל שמינהל לא תקין (ושחיתות) לא תשפיע עליה. החשיבות של האימרה הזאת בהקשר של הפוסט היא ששחיתות מייצרת חוסר יעילות בשימוש במשאבים – בין אם העדפות במכרזים של מקורבים, קבלה של אנשים פחות טובים לתפקידים חשובים, הוצאות כספיות על פעילויות מסויימות במקום על פעילויות אחרות יותר חשובות. חוסר היעילות הזאת פוגעת ברשות אבל היא לא פוגעת בחוסן הכלכלי של הרשות, לכל היותר ברמה משנית.