אשליית התכנון לעתיד


כבר 70 שנים שמתכנני מדינת ישראל קובעים כל פרט קטן בנוף הישראלי, כבר 70 שנים שהם נלחמים בצרכים האמיתיים של תושבי המדינה – ועדיין הם לא מבינים שעדיף תכנון מעודד שרותם את הצרכים הללו מאשר תכנון שנלחם בהם.

לקראת יום העצמאות ה-70 של מדינת ישראל יצאו שתי כתבות על התכנון העתידי של מדינת ישראל – בדה מרקר יצאה כתבה על כך שכל התכנון העתידי של ישראל נמצא כרגע בעיקר בטבלאות אקסל בעוד שבגלובס יצאה כתבה על תנועת אור שזיהתה את הפער שקיים בתכנון ישראל והחליטה לקדם תוכנית שכזאת. שתי הכתבות מציגות בתוכן דעות שונות בנוגע לתכנון ישראל לשנת 2048 (שנת ה-100 של המדינה), אבל למעט פרופ' נורית אלפסי מבן גוריון, נראה שיש תמימות דעים שגישת "המתכנן יקבע איך אנשים יחיו (ואיפה)" היא זו שצריכה להוביל את התכנון, על אף שיש כל כך הרבה עדויות בשטח שהגישה הזאת נכשלה. ראוי להביא שוב את דבריה הנכונים של פרופ' נורית אלפסי מהכתבה בגלובס:

"יש תחושה שכולם התייאשו מהקיים ורוצים לפתח משהו אחר אז מפנים את הגב לקיים. אני חושבת שמאוד חשוב להרים את הראש ולהסתכל לטווח ארוך אבל יש בעייתיות בתכנון שמתבצע בהנחה שאנחנו שולטים בכל הפרמטרים".

ואנחנו לא?

"אנחנו לא באמת שולטים ברצונות של אנשים. ההנחה שאפשר להחליט איפה אנשים יגורו ואיך המרחב יראה עוד 25 שנה היא הנחה מוטעית".

לגופי התכנון במדינת ישראל יש בעיה אחת מרכזית – הם מסתכלים על הבעיות שקיימות היום (פקקים, יוקר הדיור, היעדר ביקושים בפריפריה) ומנסים לפתור אותן בעזרת אותה גישה ואותם כלים. באופן אבסורדי הם גם מניחים מראש שהשימוש בכלים שלהם לא ישפר את התוצאה ועדיין ממשיכים (עם הראש בקיר) באותו הנתיב. הם גם מניחים "שמה שהיה הוא שיהיה" ומתעלמים מכך שהעולם שלנו משתנה בקצב הולך וגובר (בתעסוקה, בתחבורה, באורח החיים).
מהי אותה גישה שגויה? התפיסה האקסלית השולטת בתכנון:
1. תכנון של תאי שטח קטנים מדי, ללא שום גמישות, תוך שימור היררכיה שבוחנת איך לאפשר לאנשים לנוע מהר ברכבים פרטיים.
2. תכנון על תאי שטח גדולים מאד (שכונות של אלפי יח"ד), תוך הנחה שהטבלאות באקסל כבר "יסתדרו" לבד – נשארים באקסל מבלי להסתכל בראיה מרחבית על ההשפעה של תכנון שכונה גדולה על הסביבה/השכונות השכנות/הרשות המקומית בטווח הארוך.
3. איפה שהשוק/הצרכים של האנשים לא יניעו ביקושים, ניתנות באופן מודע סובסידיות – למרות שהכלי הזה (סובסידיה) כל הזמן מוכיח את חוסר האפקטיביות שלו בטווח הארוך.

הגיע הזמן לשחרר

הפתרון האמיתי לקידום התכנון בישראל הוא לשחרר את לפיתת החנק של התכנון הישראלי. יש יותר מדי כללים בתכנון שיורדים לרמת פרטי הפרטים כאשר מה שנדרש הוא כללי מסגרת שמאמצים גישה ששמה את האדם, הולך הרגל, במרכז. כבר כתבתי את דעתי על זה בעבר, אבל יש 10 כללים שכבר היום אפשר לאמץ, כללים שבפועל נכתבו כבר לפני עשרות שנים ולקח לכולם הרבה מאד שנים להבין שהם הכללים הנכונים.

מעבר לאותם כללים, הנה עוד כמה דברים שכדאי לאמץ בשביל לתת לשוק לעשות את שלו:

  1. יש מקום להגדיל את הגמישות בהקצאת שימושי קרקע קיימים – לאפשר שינוי ייעוד של שטחים הצבועים בצבע מסוים לשימושים אחרים ולפרק זמן מוגדר. אני לא מדבר רק על מגורים למשרדים ולהפך, אני מדבר על כל שימוש עירוני לגיטימי. כמובן שיש לכך השלכות כספיות, אבל היום אפשר לתמחר כל דבר ואם מגדירים מכסות אזוריות* (ז"א שניתן להמיר X% מהייעודים בשכונה מסויימת מייעוד א' לייעוד ב'), אפשר להעמיד את המכסות למכרז ולתת לשוק לתמחר לבד כמה זה שווה לו.
  2. לבטל את הסובסידה שנקראת הסכמי גג ע"י פתיחת תנאי הבסיס של הסכמי הגג – החלטות מועצת רמ"י שעומדות בבסיס ההסכם – לכל הרשויות, ללא דרישת קצב שיווק/בינוי שנתי. כאשר כל הרשויות יהנו מאותם תנאי מימון מקדים מתוך כספי השיווק של הקרקע, הלכה למעשה לא יהיה סיבסוד של רשויות מסויימות על חשבון אחרות – ואז תנאי השוק יקבעו איפה יבנו יותר יח"ד ואיפה פחות (ובאיזה קצב).
    מוזמנים לקרוא עוד ברשומה מלפני שנה – הסכם גג לכולן

היות ואנחנו מבינים שמדינת ישראל צועדת לכיוון של ערים גדולות, צריך לשנות נוסחת מענקי האיזון כך שתפסיק לעודד רשויות קטנות. נוסחת מענקי האיזון צריכה לעודד גידול רשויות ולכן צריך שהיא תתהפך – במקום שתוספת תושבים תפחית את ההכנסה מתושב, כל תושב צריך להוסיף הכנסה.
ולגבי רשויות קטנות שרוצות לשמור על עצמאותן – שהתושבים יחליטו אם הם רוצים לשלם על זה עוד ארנונה או שיבחרו באיחוד/מיזוג לרשויות סמוכה. ביטול רשות מקומית לא מבטל את הישוב, ההיסטוריה והמורשת שלו.

וציטוט אחרון בנוגע לתפיסה היהירה של המתכננים לגבי ערים ומטרופולינים, הפעם של שניים מעוקבי הבלוג שדבריהם משלימים זה את זה:

חשיבה אסטרטגית/לטווח ארוך איננה בעייתית כשלעצמה. הבעיה היא היומרה לחשוב שאפשר לשלוט בעתיד ולתכנן איך הוא יראה באופן מדויק להחריד. (עדי כ.)

ובמיוחד שאין הבנה שמטרופולין ועיר אלה לא דברים שאפשר לכפות עליהם להתקיים, בטח לא באמצעות תכנון פרברי ומוטה רכב פרטי (קובי א.)
* – אגב מכסות, בהגדרה לא צריך שיהיו מכסות בשביל שהשוק יתמחר את הזכויות הללו נכון, אבל אני מניח שאין מהנדס עירייה/ראש רשות אחד בישראל שיהיה מוכן לקדם מהלך כזה בלי לשלוט בתהליך בדרך כלשהי.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s