הרשומה הזאת היא פרי שיתוף פעולה שלי עם ד"ר עידן פורת, קולגה וחבר איתו אני עובד כבר כמה שנים בפיתוח מדדים. עידן הוא אחד המפתחים של מדד משאבי ההון ומי שאחראי על הפיתוח המתודולוגי והעדכון של מדד ה-MRI. עידן דיבר איתי על שימוש בפטלורמה של מדדי ההון לגיבוש של מדד לערים (רשויות) דמוקרטיות ככלי שיסייע לתושבים, פעילים ונבחרים לשפר באופן מעשי את האופי הדמוקרטי של הרשויות בהם הם גרים וביחד ריכזנו את המדדים שיש בסל שלנו ביחד עם מדדים נוספים שזיהינו כרלבנטיים ובנינו את המדד המתואר ברשומה הבאה.

לא מעט שורות נכתבו בבלוג על הישובים השונים בישראל, על המרחבים הכפריים והעירוניים, על הכלכלה של מרחבים אלה. אם יש עקרון כלכלי מוביל שעולה מכל הניתוחים שבוצעו עד היום, הרי שהעקרון הזה מדבר על יתרון לגודל ויתרון לצפיפות. אמנם המבנה הדו רובדי מצמצם חלק מהעלויות השוטפות של הישובים הקטנים בזכות הרובד המתנדב של הועד המקומי, אבל עדיין, מועצה אזורית היא מבנה תפעולי יקר מעצם כך שהיא צריכה לתת מענה לאוכלוסייה המפוזרת על פני שטח נרחב. בנוסף, הגישה למשאבים והיכולות שהפגין/מפגין המגזר הכפרי בפיתוח מרחבי תעשייה ותעסוקה הביאו אותו למצב שהוא עשיר יותר ולכן מוציא יותר כסף (חוסר יעילות כתוצאה מ"עושר" יחסי).

שאנחנו בוחרים לגור בישוב כלשהו, אחד הדברים שאנחנו לוקחים כמובן מעליו הוא העובדה שיהיה לנו בסביבת המגורים תשתיות ציבוריות אשר יספקו את מה שאנחנו לוקחים כמובן מעליו – בתי ספר, גני ילדים, ספריות, מרפאות, מקומות לאירועי תרבות, מתנסים ועוד. ככל שהישוב יותר גדול, אנחנו מצפים שיהיו יותר פונקציות ציבוריות כאלה זמינות – ובגיוון הולך וגובר.

קרן הארנונה היא מציאות (עגומה) מוגמרת. המנגנון שגיבש האוצר לדרבון הרשויות המקומיות לקידום יחידות דיור ול"צדק חלוקתי" בין הרשויות ששפר מזלן והן במרכז הארץ לעומת הרשויות שלא יוצא לדרך ב-2024. הרשומה הזאת תתמקד בהנחות היסוד של ההקצאות של כספי הקרן ומקורותיה – ומה רשויות יכולות לעשות בכדי להרוויח מהקרן ולשלם לה פחות, גם אם יש להן הרבה ארנונה שלא למגורים.

אחד החסרונות המרכזיים בלהיות יועץ כלכלי לרשויות מקומיות בתחום של כלכלה מקומית, במיוחד בישראל, הוא שבכל מקום שבו אני הולך אני רואה כשלים כלכליים שנוצרים בגלל תכנון – בכל מרחב ציבורי שבו אני הולך בישראל אני או מתבאס או רואה פוטנציאל לא ממומש.