ריח הבחירות באוויר. הממשלה מנסה לגנוב סוסים אחרונים, השלטון המקומי מנסה למצות ימים אחרונים שעוד אפשר להעביר החלטות ממשלה, לקבל כספים קואליציוניים או להעביר חקיקה בקריאה ראשונה בשביל שיהיה רצף לממשלה הבאה. מהרגע שתתפזר הכנסת, כל מה שאינו בחירות יכנס לתרדמת קיץ, זמן מצוין להתכונן לממשלה הבאה ולהכין את הבקשות לתקציבים, החלטות ממשלה וחקיקה, לפחות עד שיתחיל חלון הבחירות לשלטון המקומי במרץ 2028 (הבחירות עצמן באוקטובר, 6 חודשים לפני מתחילות המגבלות היותר "קשיחות").

אז על מה יהיו הבחירות הקרובות בהקשר של השלטון המקומי? האמת היא שזה לא מעניין אף אחד, מעולם לא היה על האג'נדה של אף מפלגה (שיש לה משמעות) ולמרות שהמסר שמהודהד שוב ושוב – "השלטון המקומי הוא הגורם החשוב ביותר לאיכות החיים של התושב" – זה פשוט none issue בבחירות.

הייתי רוצה להתבדות, אבל הניסיון מראה שמבחינת המפלגות היהודיות בשלטון המרכזי, החשיבות היחידה של השלטון המקומי היא יצירת אחיזה ומסגרת מקומית שתוביל את הבוחרים לקלפיות ביום של הבחירות הארציות. אין למפלגות ברמה הארצית אג'נדה מקומית אמיתית ושכבר נבחרים ראש עירייה וחברי מועצה מטעם המפלגות, הם בעיקר דואגים לצרכים המקומיים בלי הרבה חיבור לאג'נדה ברמה הארצית.
אני אחריג ואומר שבקרב המפלגות היהודיות, המפלגות החרדיות פועלות בצורה די טובה ברמה המקומית למינוף הכוח הפוליטי ברמה הארצית, אבל צריך גם לומר שהפעולות של המפלגות החרדיות הן לרוב ברובד האזרחי/מקומי ולכן יש רצף בין האג'נדה הארצית לאג'נדה המקומית. אני מכליל לגבי המפלגות היהודיות הלא חרדיות כי אנקדוטות ברמת מס' רשויות בודדות ומקרים ממוקדים אינן הוכחה להתנהלות עקבית הפוכה.

ולכן הרשומה הבאה תדבר על הסוגיות החשובות לקידום ביום שאחרי הבחירות, בשנה-שנתיים הראשונות של הממשלה הבאה (ככל שזו תחזיק), כאלה שיקדמו את השלטון המקומי באמת. שום דבר פה לא חדש ולכן יהיו הפניות לרשומות קודמות, אבל לפעמים צריך לומר את הדברים שוב ובצורה מסודרת, שיהיה דף מסרים נוח לקריאה.

ביזור

ביזור הסמכויות של השלטון המרכזי לכיוון השלטון המקומי הוא תהליך שהתרחש בכל העולם המפותח וממשיך להתרחש בו – למעט בישראל. פה מדברים על ביזור ובפועל עושים פעולות שסותרות ביזור, מייצרות עוד חיכוכים מיותרים בין הרשויות ובגדול, מנציחות את הכוח של השלטון המרכזי על השלטון המקומי.

אבל תהליך של ביזור בישראל הוא כבר Long overdue – כבר הרבה לפני שחצינו את רף 10 מיליון התושבים היה ברור שממשלת ישראל לא יודעת לנהל מדינה כל כך קטנה אבל עם כל כך הרבה תושבים מגוונים. "הממוצע השיוויוני" שהמדינה שואפת אליו כל כך – אותו רצון לספק לכל התושבים הקצאה שיווינית שתאפשר להם להגיע למיצוי היכולות וההזדמנויות שלהם – פשוט לא רלבנטי. כל מנגנוני חלוקת התקציבים מהשלטון המרכזי לכיוון האזרח מבוססים על תיקונים וטלאים סביב אותו ממוצע, מנגנונים שמנסים לרבע את המעגל, פשוט נכשלים והפכו לערוץ להעדפה של קבוצות אינטרס באוכלוסייה, בלי שום חשיבות לכללים אוניברסליים שמסתכלים על הקצאת משאבים יעילה שמשיגה את המטרה של המדינה – הגדלת איכות החיים של התושבים ויצירת תנאים שווים למיצוי הזדמנויות לשפר את חייהם.

השלטון המרכזי פשוט לא יודע מה קורה בקומה שבה נמצאים התושבים. הגיוון הרב והשוני בין המרחבים השונים של המדינה והתושבים שגרים בהם דורש הסתכלות חדשה וחלוקת משאבים אזורית אשר מצידה תחלק באופן יותר מותאם לתושבים את התקציבים והשירותים. פה נכנס תהליך של ביזור הסמכויות של השלטון המרכזי כלפי מטה.

הדעות בנוגע לאופן הביזור ורמת הביזור מרובות, רובן מגיעות דווקא מחוץ לשלטון המרכזי או המקומי. מהם עיקרי הדיון בנושא?
הערה – בכל המקרים אני מתייחס להעברת סמכויות לצד העברת תקציבים. סמכויות בלי כסף זה לא ביזור סמכויות, כסף בלי סמכויות – בשביל זה יש את מענקי האיזון (אתייחס לזה בהמשך).

• רובד אזורי – כן צריך/לא צריך, תפקידו, סמכויותיו והאופן שבו הוא נבחר/פועל, כוחו מול השלטון המקומי ומה בכלל הגבולות של הרובד האזורי?
• רובד מקומי – מה עובר לשליטת הרובד המקומי (חינוך, רווחה), מה לא עובר לשלטון המקומי (ולמה), האם סמכויות מועברות לכולם באופן שווה או שיש דיפרנציאציה והאם הכללים של הדיפרנציאציה מבוססים על משאבים? מדדי מנהל תקין? גודל הרשות?
• רובד מרכזי – מה התפקיד שלו לאחר ביזור הסמכויות? האם הוא נשאר גורם מפקח? האם הוא יכול לקחת חזרה סמכויות (ובאיזה תנאים), האם הוא מסוגל לפקח והאם הגדלת דרישות הפיקוח לא מייצרות בירוקרטיה מוגברת שרק תעמיס על השלטון המקומי?

העמדה של כל גורם ובעל עניין בנושאים אלה נובעת מתפיסת עולמו (במקרה שלי, הגישה הכלכלית של יעילות לצד הדרישה להגדלת האפשרות למעורבות אזרחית). תפיסות שונות תוחמות את התהליך וגבולותיו, לעיתים את רמת הביזור ולעיתים הן גם מכתיבות את התהליך כך שכולו "הכתבה מלמעלה" עם שיתוף בדיעבד עם חלק מהשחקנים.

השיחות האחרונות שקיימתי בנושא הבהירו לי שאם יש משהו שאסור לעשות בתהליך הביזור הוא לצאת אליו עם מוצר מוגמר שרק צריך לאשר – בכדי שתהליך ביזור יהיה יעיל וגם מקובל, הוא צריך להתחיל מדף ריק שבו כל הגורמים מביאים לשולחן הדיונים את עמדתם (הממשלה, השלטון המקומי וכל בעלי העניין בנושא) וביחד מגבשים תהליך ביזור. אם רוצים שתהליך הביזור יהיה בלתי תלוי בממשלה כזאת או אחרת, ה-Champion שלו צריך להיות השלטון המקומי ולא הממשלה – ז"א שהממשלה תטיל על השלטון המקומי את המשימה להוביל את התהליך והכנסת (הפרלמנט, ספציפית ועדת הפנים) תארח אותו עד שיתגבש חוק לביזור הסמכויות. בלי חוק הסדרים, בלי החלטות ממשלה שמכתיבות את התכולה – תהליך משתף מתחילתו ועד סופו.

כסף ותקציבים

בקרב מדינות ה-OECD, לשלטון המקומי בישראל יש את הנתח הקטן ביותר בעוגת המיסים בהשוואה לשלטון המקומי בכל שאר המדינות. כסף=כוח ולכן אפשר לומר שהשלטון המקומי בישראל הוא המוחלש ביותר בקרב מדיניות ה-OECD. זה רק עוד היבט של הריכוזיות הגבוהה של השלטון המרכזי ביחס למקומי.

כבר כתבתי בעבר שחסר לשלטון המקומי כסף חיצוני, שהמצב הזה לא יכול להמשיך לאורך זמן ושהגיע הזמן לרפורמה מקיפה. מהם הדברים המרכזיים שצריך לשנות?

• מבנה המיסוי המקומי – המיסוי המקומי בישראל (הארנונה) מבוסס על תשלום לפי נפח הנכס. זו שיטה האופיינים לשוק נדל"ן לא משוכלל, תנודתי או מדינה קומוניסטית. רק שמרבית שוק הנדל"ן בישראל אינו כזה ולכן הגיע השעה להצטרף למדינות המפותחות ולחזור (כי זה היה קיים עד שנות ה-70) לשיטת מיסוי מבוסס ערך כלכלי, לפחות ברוב הערים בישראל שיש בהן מעל 15 אלף נכסי מגורים. אני אישית דוגל בשיטת מיסוי ערך הקרקע כשיטה מובילה (80%~ ערך הקרקע ו-20% לפי ערך הנכס, בנטרול מרכיב הקרקע) כי זו שיטה שמתעדפת ציפוף גבוה היכן שהקרקע יקרה וציפוף נמוך היכן שהקרקע זולה. זו שיטה שתתקן הרבה מהעיוותים הקיימים היום בשוק הנדל"ן בגלל ההעדפות של הרשויות המקומיות ותגרום לצרכני הדיור להיות יותר רגישים למחיר הנכס בטווח הקצר (ז"א, לא רק תשלומי המשכנתה, גם תשלומי המיסים ישפיעו) ולכן תוביל לריסון יותר משמעותי של עליות מחירי דיור.
• מענקי האיזון – סך הכסף שהרשויות מקבלות ממענקי האיזון קטן מדי. חסרים לפחות 2 מיליארד שקלים. גם צריך לתקן את אופן החלוקה ואת המדדים לפיהם החלוקה מתבצעת, להצמיד אותם למצבה הכלכלי הקונקרטי של הכנסות והוצאות הרשות המקומית ולא למצב של התושבים שלה או לערכים "נורמטיבים" של גביה ותעריפים. מנגד גם צריך לשנות את השיטה בכדי שלא תדכא התאגדויות של רשויות מקומיות למועצות אזוריות ולא תתגמל בעודף רשויות קטנות מ-10 אלף תושבים.
• מאטצ'ינג – אי אפשר לדבר על מענקי איזון בלי לדבר על שיטת המאטצ'ינג המעוותת. צריך להיות צימוד בין מאטצ'ינג למצבה הכלכלי של הרשות המקומית וככל שהיא חלשה יותר, להפחית את דרישות המאטצ'ינג (עד כדי איפוסן) תוך שהרשות ממשיכה לקבל את סל החינוך והרווחה בהתאם לצרכי התושבים שלה. המהלך הזה הולך יד ביד עם תיקון נוסחת מענקי האיזון ולפי חישובים שעשיתי בעבר, אם מפחיתים דרישות מאטצ'ינג מ-50 רשויות מקומיות ומנגד מפחיתים להן את המענק לאפס, יוצא שהן מקבלות את אותם תקציבים (במקום ממשרד הפנים, ממשרד החינוך והרווחה) אבל כבמטה קסם, הן נחשבות עצמאיות ולא נתמכות (לפחות לפי הקריטריונים של משרד הפנים).
• קרן הארנונה והקרן לצמצום פערים שמחלקות מחדש כסף של השלטון המקומי מתוך הכסף שהגיע לשלטון המקומי (מארנונה) – הגיע הזמן להפסיק את זה. ראשית כי חסר לשלטון המקומי כסף אז המשחק סכום אפס הזה לא יפתור את בעיית השורש. שנית כי המסגרות האלה לא באמת מתקנות את הבעיות. הקרן לצמצום פערים לקחה מהנגב 200 מיליון ש"ח והחזירה לו 80~, העבירה את הכסף הזה לרשויות בצפון, לנתניה ולבני ברק. קרן הארנונה לוקחת את הכסף מהרשויות החזקות במרכז, רק בשביל להחזיר להן אותו כי הן בונות הכי הרבה + כסף לרשות התורנית שרמ"י/משרד השיכון הצליחו לפוצץ ביחידות דיור (היום זה אשקלון, בית שמש ונתיבות, מחר זה רשויות אחרות).
• הגיע הזמן לאגם הכנסות אזוריות למסגרת אזורית שמחזירה את הכסף לרשויות שנמצאות באותו אזור – במקום לפזר את זה בכל הארץ. הקרן לצמצום פערים – אותם 200 מיליון של הנגב צריכים להישאר בנגב ואפשר שבמקום לחלק אותם מחדש לכל הרשויות, שהכסף יגיע לגוף אזורי שמשקיע בכולם (בהתאם להחלטה משותפת של השלטון המקומי באזור). קרן הארנונה – לבטל לגמרי, היא לא מועילה. הכנסות המדינה מזיכיונות חציבה ותגמולים על משאבים – להעביר חלק לקרן אזורית שתשקיע את הכסף באזור במקום שזה יחולק משיקולים פוליטיים של שר האוצר כזה או אחר.

מה יותר חשוב, ביזור או כסף?

השאלה היא מה עושים קודם. זו שאלה מאד חשובה כי לסדר הפעולות יש חשיבות רבה. לתפיסתי לביזור יש עדיפות על כסף ותקציבים. ראשית, כי הביזור במהותו מעביר כסף ותקציבים מהרובד המרכזי לרובד האזורי והמקומי. שנית, כי צריך להתחיל את התהליך כולו ביצירת אמון בין השחקנים. אחרי שהשלטון המקומי ושאר השותפים יראו שהמדינה רצינית בפירוק סמכויותיה כלפי מטה, יהיה להם יותר קל להאמין ביכולת לשנות את המיסוי המקומי, את מענקי האיזון ושאר הקרנות – הסמכויות והכסף החדשים של השלטון האזורי והמקומי כבר תשנה את מאזן הכוחות בין השלטון המקומי לשלטון המרכזי. שינוי זה צריך לבוא לפני שנוגעים במערכת המיסוי המקומי

ולא פחות חשוב – הדרגתיות. אי אפשר ולא נכון לשנות הכל במכה אחת. תהליך ביזור בהובלת השלטון המקומי יהיה חסין לשינויי שלטון, כי אף ממשלה לא תיקח מהשלטון המקומי את תהליך שצבוע "שלטון מקומי" (ולא ממשלת ימין/שמאל). השלמה של תהליך הביזור תיקח זמן – שנה או שנתיים. צריך לתת לתהליך להתייצב, למערכת להבין את הכללים החדשים. רק אז כדאי לצאת לזעזועים חדשים למערכת. בגלל זה התשובה לשאלה של הפסקה האחרונה איננה "?why not both"