הרשויות המקומיות החלשות מקוששות מטבעות במקום שטרות


תקציב המדינה לשנים 2015-2016 אושר באמצע נובמבר ועל אף החלטה 361 של הממשלה, תיקצוב דיפרנציאלי של החינוך והרווחה ברשויות המקומיות לא נכנס לתוכו. הממשלה והשלטון המקומי החליטו ככל הנראה להמשיך ולהדיין בנושא עד שיגיעו לנוסחה המוסכמת אל מול החלטה 361. רק שכל פתרון מוסכם שמתבסס על החלטת הממשלה הזאת יהיה שגוי ובבחינת בחירה בפתרון הגרוע ביותר שלא באמת מתמודד עם הבעיה.

מהי בעצם החלטה 361? החלטה זו קובעת כי אחוז המאטצ'ינג של הרשויות מול משרד החינוך והרווחה (בנושאים מסויימים) עבור תיקצוב השירותים לאוכלוסיות חדשות, ישתנה כך שרשויות חזקות ישלמו חלק יותר גדול ורשויות חלשות חלק יותר קטן. על הנייר זה נשמע כמו צדק חברתי ממדרגה ראשונה, אבל הבעיה בהחלטת הממשלה 361 היא שהיא מאפשר למדינה להמשיך למנוע מהרשויות החלשות את התקציבים שהן כל כך זקוקים להן בשביל לקיים שלטון מקומי יעיל, תקציבים גדולים בהרבה, אם רק היו יודעים לכוון את האצבע לכיוון הנכון.

בשנת 2001, בשיא משבר הגרעונות ברשויות המקומיות, הוגשו מסקנות ועדת גדיש לקריטריונים החדשים לחלוקה של מענקי האיזון לרשויות המקומיות. קריטריונים אלה, שהתבססו על נתוני הרשויות משנת 1999 (שלפני המשבר), לא עודכנו מאז למרות התמורות הרבות שחלו ברשויות המקומיות ובאוכלוסיה הישראלית. ביותר מהיבט אחד הם כבר אינם רלבנטיים, לא בהיקפם ולא באופן קביעת החלוקה שלהם.

לנוסחת מענקי האיזון שני מרכיבים מרכזיים – חישוב ההוצאה הנורמטיבית לתושב וחישוב ההכנסה לתושב[1], כאשר מכפלת ההפרש בין ההוצאה להכנסה במספר התושבים מגדירה את עיקר היקף המענק לרשות. בדיקה של נוסחת החישוב להוצאה הנורמטיבית מראה כי זו כבר מזמן אינה תואמת את רמות ההוצאה לתושב ברשויות בישראל וברשויות הנתמכות בפרט. מאז שנת 2004, אז הותאמה הנוסחה למצבן המוחלש של הרשויות (נתוני 2002 לעומת 1999), נוסחה זו מתעדכנת משנה לשנה בהתאם למקדם קבוע, ללא הבחנה בהבדלים בין רשויות קטנות, בינוניות וגדולות ובאופן אחיד גם למועצות האזוריות, שמבנה ההוצאות שלהן שונה מהותית מזה של המועצות המקומיות והערים. העדכון נעשה בחסר ביחס למצב ברשויות בפועל כאשר בין השנים 2010 ל-2015 הוא התעדכן ב-10% בלבד לעומת שינוי בפועל של 25% – הפרש שמשמעותו מעל שני מיליארד שקלים לתקציב האיזון!

אך הבעיה בחישוב ההוצאה הנורמטיבית לתושב לא נעצרת בנוסחה. החישוב כולל מקדמי תיקון, אך אלה מכילים חסמים והתניות שפוגעות ברשויות החלשות ביותר, בעיקר ברשויות חרדיות, בהיקף של 40 מיליון שקלים בשנה.figure 2 91% מהרשויות שמקבלות תיקון עבור אוכלוסית העולים החדשה בעיר מקבלות כספים כפולים – הן דרך מענקי האיזון והן ממשרד הקליטה, כך שבפועל כספים אלא לא מגיעים לייעודם.

figure 3 מקדמי התיקון הדמוגרפיים, שנועדו לפצות רשויות עם אוכלוסיות מבוגרות (65+) גדולות או אוכלוסיות צעירות (0-17) גדולות, בפועל מטיבים עם רשויות יהודיות דתיות וחלק מהערביות ופוגעים בכל הרשויות האחרות – שלא לדבר על כך שקריטריוני הגיל לא השתנו מעל 15 שנים על אף השינויים הרבים שקרו בפועל.

מקדמי התיקון הסוציואקונומיים גם הם תוכננו באופן בעייתי והיום ניתנים להחלפה בקריטריון בודד וברור יותר.

אבל כל הפגמים הללו בחישוב ההוצאה הנורמטיבית לתושב, מחווירים לעומת הפגם העיקרי בנוסחת החישוב של ההכנסה לתושב – רף ההכנסה המינימלי. היות וגובה המענק תלוי בהפרש ההוצאה הנורמטיבית להכנסה, רשויות חלשות בעלות הוצאה נורמטיבית גבוהה והכנסה נמוכה היו צריכות לקבל מענקי איזון שהיו מאפשרים להן לתפקד כראוי, אך לא כך הדבר. עבור כמעט מחצית מהרשויות (110) להן ההכנסה לתושב נמוכה, נקבע ערך מינימלי שקרוב לערך החציוני של ההכנסה לתושב בכל הרשויות (חישוב הכולל גם את הרשויות "החזקות") וכך, רשויות רבות מאבדות מיליוני שקלים ולעיתים עשרות מיליוני שקלים ממענק האיזון לו הן זקוקות בכדי לתפקד ולתת שירותים ראויים לתושביהן.

כאשר נקבע קריטריון זה בועדה נאמר כי מדובר על מקל וגזר – מקל כי הרשויות לעולם לא יקבלו מענק מעל גובה מסוים והן צריכות להתאמץ בעצמן בכדי לשפר את מצבן, גזר כי כל הכנסה עצמית שישיגו הרשויות מבלי לעבור את רף זה לא תפגע להן במענק האיזון. אבל כוונות לחוד ותוצאות לחוד. 110 הרשויות החלשות בישראל, שהן ככל הנראה גם רוב הרשויות שלא עוברות את סף ההכנסה המינימלי, זקוקות ליותר כספים בשביל לתת לתושביהן שירותים ראויים. את הכסף הזה הן צריכות לקבל במסגרת מענקי איזון המבוססים על קריטריונים מעודכנים לשנת 2016 ולא קריטריונים משנת 1999.

באופן אירוני, אותה נוסחה שמקבעת את הרשויות החלשות בחולשתן משמשת את החלטה 361 בכדי לקחת כספים מתושבים חדשים של הרשויות החזקות – כל תוספת כספים עבור גידול באוכלוסיה יחולקו מחדש כך שתושבים חדשים שהגיעו לרשויות אלה בשביל לשפר את מצבם יזכו לפחות תיקצוב מהמדינה להסעות, לסגל לבתי ספר חדשים, למעונות יום (שמיועדים לאוכלוסיות חלשות מלכתחילה), לסייעת ראשונה לגני ילדים ולסל לתלמיד חטיבות הביניים (הנמוך גם כך).

עדכון הקריטריונים למענקי האיזון הוא מהלך נדרש – הרשויות המקומיות החלשות לא צריכות להיות שבויות של טובות והעברות תקציביות, בין אם זה מהרשויות "החזקות" או דרך הטבות שניתנות בגישת אד הוק ע"י משרדי ממשלה שונים, נדרש לרשויות החלשות בסיס תמיכה אמיתי ויציב ממנו הן יוכלו לצמוח. מצד שני, תושבי הרשויות העצמאיות ו"החזקות", שרבים מתושביהן בכלל אינם מהאשכול העליון, אינם צריכים לממן את המהלך הזה דרך הגדלת תעריפי הארנונה, גידול שלא יוחזר במידה ו"יתגלו" עודפי גביה בתקציב המדינה.

[1] הוצאה נורמטיבית לתושב – סך ההוצאה לתושב המחושבת לפי נוסחת גדיש, בהתאם לגודל הרשות, האשכול הסוציואקונומי והדמוגרפיה שלה
הכנסה לתושב – חישוב ההכנסה לתושב הצפויה על פי נתוניה הכלכליים של הרשות, בשילוב רף מינימום

8 תגובות

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s