כביש 1 – חלק א'


על שתי קצוותו של כביש 1 נמצאות שתי מטרופולינים, ירושלים במזרח ותל אביב במערב, האחת במעלה ההר והשניה על חוף הים, באחת גר ריכוז האוכלוסיה העניה הגדול ביותר בישראל ובשניה ריכוז העשירים הגדול ביותר בישראל. האחת היא מרכז השלטון בישראל והשניה היא מרכז העסקים של ישראל. עד כאן לסופרלטיבים, נמשיך למה שמעניין באמת.

בסוף ינואר ותחילת פברואר החדשות סערו בעקבות דרישתה של ירושלים לתוספת תקציב משמעותית על מנת שהיא תוכל להמשיך לספק שירותים לתושביה, בעקבות החדשות על כוונתה להלוות כמיליארד שקלים מהבנקים לטובת בניית אלפי כיתות לימוד חסרות. שוב עלו לכותרות ההשוואות בין ירושלים ותל אביב, שוב עלו לכותרות הטענות שירושלים (הרשות) חלשה ועניה בגלל האשכול הסוציואקונומי של תושביה, שוב עלתה הדרישה להעלות את ירושלים על ראש שימחתנו (שזה אומר – הגדלת חלקה בנתח שהיא מקבלת מהמיסים שלנו).

יש הרבה הטעיות ודמגוגיה בדיון על מצבה של ירושלים וגם על הפערים האמיתיים בין ת"א וירושלים, הטעיות ודמגוגיה שרק נתונים מסודרים יכולים לתקן, אבל זה לא רק נתונים – צריך שההקשר שבו מוצגים הנתונים יהיה נכון (ונקי ככל שאפשר). על מנת להתייחס לסוגיה באופן מסודר אני אדון בה בשני חלקים. בחלק הראשון (הפוסט הזה) אני אתייחס לפרמטרים הכלכליים היבשים של ירושלים דרך מטודולוגיה שאני מגבש בתקופה האחרונה שעיקרה – היכולת של הרשות לספק שירותים עירוניים (ללא שירותים ממלכתיים). בחלק השני (הפוסט הבא) אני אציג מהי הדרך הנכונה (בעיניי) בה צריך להשוואת בין ירושלים ות"א (רמז – כבר כתבתי את זה בשורה הראשונה של הפוסט הזה).
על אף שהאירוע הנוכחי הוקפא לעת עתה, חשוב להגיע להתלקחות הבאה יותר "חכמים".

אמל"ק – לא נראה שצריכה להיות לירושלים בעיה בתקציב הרגיל בשביל לממן את השירותים שלה. יש פערי נתונים לא ברורים בין הפרסומים של עיריית ירושלים ונתוני משרד החינוך, פערים עם השלכות שנעות בין השמטת הרצפה מתחת לטיעון של העירייה ובין מסקנות מאד מביכות לגבי משרד החינוך (ואין לי תשובה לאיפה האמת).

דף המסרים שצריך לתקן

אבל ראשית כל, קצת סדר במסרים שהציפו אותנו בימים האחרונים:

רוצים שנחשוב יש קשר הדוק בין האשכול הסוציואקונומי של הרשות וחוסנה הכלכלי

רוצים שנחשוב שההוצאה לתושב בתל אביב כפולה ויותר מההוצאה לתושב בירושלים

רוצים שנחשוב שהמצב בירושלים מחייב שינויים במדיניות ההנחות בארנונה, כולל לאוכלוסיה החלשה (אבל לא חס וחלילה שינויים במדיניות הפטורים למוסדות המדינה).

רוצים שנחשוב שירושלים היא המראה של כלכלת ישראל בעתיד (וגם שהגודלו של גרעון המצטבר של ירושלים מייצג משהו דרמטי)

ראש עיריית ירושלים רוצה שנחשוב שעוד כסף יפתור את הבעיה.

אבל…

הקשר בין חוסן כלכלי של הרשות והאשכול הכלכלי חברתי של תושביה הוא מסדר שני – ישנם גורמים משמעותיים הרבה יותר שמשפיעים על חוסנה הכלכלי של הרשות, עד כדי שהם מבטלים את ההשפעה של אשכול התושבים (וגם של ההנחות בארנונה). יתרה מזאת, אשכול נמוך משמעותו יותר תקציבים ממשלתיים "צבועים" לרשות המקומית (בחינוך ורווחה) ופחות השתתפות מצידה (מכספיה החופשיים) בעלויות חינוך ורווחה. לא חסרות דוגמאות לרשויות שחוסנן הכלכלי נמוך אך תושביהן חזקים.

רשות חלשה תושבים חזקים.JPG

הערכה שעשיתי לפני שנה – עיבוד נתוני הרשויות לשנת 2014

אמנם 68 מתוך 200 זה לא הרוב, אבל כאשר מעל 25% מהרשויות לא מתנהגות כמו הכלל של (חוסן התושבים = חוסן הרשות), אפשר לומר שהכלל הזה לא תקף יותר.

התייחסות להוצאה הממוצאת על תושב ת"א מתעלמת מהעובדה שיש בתל אביב מעל מיליון מבקרים ביום אשר צורכים גם הם שירותים שמספקת העירייה – החל משירותי תברואה ותרבות וכלה בשירותי חינוך ורווחה (כן, גם חינוך ורווחה ולא רק של הסודנים ושות').

עיריית ירושלים נדרשת לתקצב בתקציבה השוטף רק את המוסדות שנמצאים תחת אחריותה – מוסדות החינוך העל יסודי במזרח העיר, תחזוקת בתי הספר היסודיים ומערך גני הילדים. דרך תקציב התב"ר ירושלים מקימה את התשתיות הנדרשות או מתחזקת את התשתיות שנמצאות תחת אחריותה.
כל שאר המוסדות מתוקצבים באופן שוטף ישירות על ידי המדינה.

הזרמת כסף מהמדינה לא פותרת את הבעיה כאשר מערך השיקולים המקצועיים אינו נטול שיקולים פוליטיים שמייצרים, לעיתים, תוצאה הפוכה (ואין עיר במדינה שהצליחה לצאת לעצמאות בזכות הכסף ממענקי האיזון – זה הכל מדיניות סדורה של פיתוח הכנסות מוניציפליות, כמו בבני ברק ויקנעם עילית).

יש נטיה לייצר קשר בין כלכלה עירונית, כלכלה לאומית וכלכלה מוניציפלית – אבל צריך להבין את הקשרים ואיך הם עובדים ולא לייצר קשרים שאינם (כמו לנתח תקציב של עיר מבלי להבין מה הוא אומר או להשליך בין כלכלה מוניציפלית ומגמות כלכליות לאומיות).

התקציב הרגיל של ירושלים

האם היכולת של ירושלים לספק שירותים עירוניים מוטלת בספק? במסגרת מחקר שאני עושה עכשיו (אך טרם פורסמתי) מצאתי שבקירוב די טוב ניתן להעריך את מצבה הכלכלי של הרשות המקומית (לא של תושביה) על פי שלושה פרמטרים – ההכנסה לתושב מארנונה ממגורים, משקל הארנונה ממגורים מההכנסות החופשית וההוצאה העירונית לתושב.

שבוחנים רק את הרשויות במעמד עירייה בישראל זה נראה ככה (נתוני 2015):

city-resilience-1

הוצאה עירונית – כל הוצאות הרשות למעט חינוך, רווחה, בריאות, דת, קליטת עליה ואיכות הסביבה (כלל ההוצאות שאינן ממלכתיות + תרבות). מדובר על הוצאה שרובה (מעל 90%) ממומן מהכנסותיה החופשיות של הרשות (שזה כולל את מענקי האיזון כי הם אינם "צבועים").

בתמצית, הגרף מראה שככל שלרשות תלות נמוכה יותר בארנונה ממגורים והכנסה גבוהה יותר פר תושב מארנונה ממגורים, כך ההוצאה עירונית גדלה.
ראשית חשוב לציין כי רמת ההוצאה העירונית לתושב בירושלים קרובה מאד לזו של אשדוד וחולון – ערים החברות בפורום ה-15 (שאינן מקבלות מענק איזון). שנית, מענק הבירה הוא שמאפשר לירושלים לתקצב הוצאה עירונית ברמה השווה לזו שקיימת בערים עצמאיות גדולות.

city-resilience-2

האם במצב "אידיאלי", שבו ירושלים ממשיכה לקבל את מענק הבירה אך לא נותנת פטורים, מצבה ישתפר? הגרף השני מראה שהמצב של ירושלים, בהינתן תנאי מיצוי פוטנציאל ההכנסה מקסימליים, מביא אותה לרמות הוצאה עירונית לתושב של כמו ברחובות, רמת גן ובאר שבע. היא לא תעבור את רף ה-4,000 ש"ח (זה עדיין לא תל אביב) אך נראה שיש רשויות שצליחות לספק שירותים עירוניים גם ברמות הוצאה אלה.
הפער המרכזי בין ירושלים לת"א הוא היקף ההכנסות מארנונה שאינה ממגורים (ידוע) אך גם ההכנסה הנמוכה מארנונה ממגורים לתושב – השילוב בין שני פרמטרים האלו מקשה על הרשות להגדיל את ההוצאה לתושב. אלה המאפיינים של הבעיה, אך מהו שורש הבעיה?

הפטורים מארנונה אינם הבעיה של ירושלים

האם ניתן "לשפר" את הפרמטרים של ירושלים? – אחוז ההנחות והפטורים הממוצע בערים לארנונה ממגורים עומד על 27.9%, כ-0.9% פחות מאחוז ההנחות בארנונה בירושלים – 28.7% (בת"א הוא עומד על 19.9%) כך שאם אחוז ההנחות בארנונה בירושלים, שקרוב מאד לממוצע בערים, מצבה לא היה משתפר. אחוז ההנחות והפטורים בערים הממוצע לארנונה שאינה ממגורים עומד על 9.7%, כ-14.2% פחות מירושלים – 23.9% (בת"א הוא עומד על 27.7%), כך שאם אחוז ההנחות בארנונה שאינה למגורים בירושלים היה דומה לממוצע בערים, מצבה היה משתפר מאד, אך השוואתו למצב בת"א היה מרע את מצבה של ירושלים. בסה"כ יוצא שבסה"כ שבירושלים ובת"א היקף ההנחות הכללי דומה ועומד על 26% ובהיבט הכספי ת"א "מפסידה" כ-790 מיליון ש"ח בשנה עקב הפטורים – כ-90 מיליון שקלים יותר מירושלים (פטורים ב-703 מיליון ש"ח לשנה).

המסקנה שלי היא שהפטורים אינם הבעיה של ירושלים. היקפם בוודאי לא עוזר לה (וגם הגדלה נוספת שלהם לא תעזור), אבל זו לא מעמסה שערים אחרות בישראל לא נושאות על תקציבן.

הארנונה בירושלים יקרה אך סה"כ ההכנסה מארנונה למגורים מתחלקת על יותר נפשות ליחידת דיור

תעריף הארנונה הממוצע למ"ר בירושלים היא הגובה ביותר בארץ ולמרות זאת ההכנסות מארנונה ממגורים לתושב הן חצי מההכנסות לתושב בת"א. על פי נתוני שנת 2015, מס' הנפשות ליח"ד בירושלים עמד על 4.00 בעוד שת"א המספר עמד על 2.16 ולכן, למרות שההכנסה הממוצעת ליח"ד די קרובה, ההכנסה הממוצעת לתושב קטנה בחצי.
אבל כפי שניתן לראות בגרף הראשון, ההוצאה העירונית לתושב בירושלים לא שונה בהרבה מכמה רשויות עצמאיות מפורום ה-15 (ערים כמו חולון, כפר סבא ואשדוד). אם בהן לא מקיימים שביתות על מחסור בתקציבים, כנראה שגם בירושלים המצב לא כל כך גרוע. מצד שני צריך לזכור שירושלים היא עיר מטרופולין בעוד שכל הערים שמקיימות רמת הוצאה עירונית לתושב דומה לזו של ירושלים אינן כאלה.
על מנת לסבר את האוזן, בכדי לפצות על הפער בין ירושלים לחיפה/ת"א ולהגיע לרמות הוצאה עירונית לתושב המתקרבות לרף תחום ההוצאה לתושב שקיים בת"א, ירושלים צריכה:

  1. להקטין את משקלה של הארנונה ממגורים מההכנסה החופשית מ-26% ל-16% (6% פחות מת"א). בכדי לעשות זאת היא צריכה להגדיל את ההכנסות החופשיות שאינן מארנונה ממגורים פי 1.9, שהם תוספת של 1.37 מיליארד שקלים בשנה (קרוב למחצית ההכנסות השנתיות של ת"א מארנונה שאינה ממגורים).
  2. להכפיל את ההכנסות מארנונה ממגורים על בסיס יח"ד הקיימות – ז"א הכפלת התעריפים ממוצעים לארנונה ממגורים או "רק" להכפיל את התעריפים פי 1.5 אך לבטל לחלוטין את ההנחות והפטורים מארנונה למגורים. מדובר על גידול בהכנסות מארנונה של 0.9 מיליארד שקלים.
    הערה: התוצאה של הכפלת הארנונה תביא את ירושלים לרמות ההוצאה לתושב שקיימות בהרצליה ורעננה שהן פחות מ-6,000 ש"ח לתושב.

הערה שאסור לשכוח: הגדלה של הכנסות שאינן מארנונה ממגורים משמעותן תוספת עסקים ומסחר שהגדלתם תלווה גם בגידול בהוצאות העירונית של הרשות. נכון שחלק מההכנסות יגיע גם לתושבים, אבל קשה לדעת כמה הכנסה חסרה בשביל להגיע לרמת הוצאה עירונית תקינה למטרופולין.

כאמור – לירושלים לא צריכה להיות בעיה עם המשאבים הנוכחיים שכן היא נמצאת במצב דומה לכמה ערים גדולות ומתפקדות שלא מדווחות על מצוקה.

ההשתתפות של ירושלים בתקציבים הממלכתיים לא חריגה

סך כל ההוצאות של הרשות מתוך מקורותיה החופשיים מורכבות מהוצאה עירונית והשתתפות הרשות בתקציבים ממלכתיים (מאטצ'ינג בחינוך, רווחה, בריאות, דת, קליטת עליה ואיכות הסביבה).

האם ירושלים חריגה בהיקף ההשתתפות שלה בתקציבים ממלכתיים באופן שמקטין את יכולתה לספק שירותים עירוניים? כבר ראינו שההוצאה על שירותים עירוניים נמוכה אך לא נופלת מזו של ערים בפורום ה-15.

matching

הממוצע של אחוז ההשתתפות בערים לשנת 2015 עומד על 30%~, די דומה להשתתפות של ירושלים. בהשוואה לרשויות אחרות באשכול 4, ירושלים מוקמה במקום "טוב באמצע" וגם בהשוואה לרשויות עצמאיות ונתמכות אחרות באשכולות גבוהים יותר היקף ההשתתפות שלה לא חריג (בת ים, חולון). יתרה מזאת, בסוף שנת 2016 ירדה ירושלים דירוג סוציואקונומי, שינוי שאמור להקטין עוד יותר את היקף ההשתתפות שלה בתיקצוב של פעולות שונות בחינוך ורווחה כך שצפוי שהיקף ההשתתפות שלה בתקציבים ממלכתיים תרד לרמות שקיימות בבני ברק (27%~) – מדובר על שינוי שיכול להגדיל את היקף ההוצאה הממלכתית כנגד אותו תקציב (יותר כסף מהממשלה על אותו תקציב) או אפשרות לשימור התקציב תוך הגדלת ההוצאה על שירותים עירוניים (הקטנת ההשקעה בשירותים הממלכתיים בהיקף השווה לגידול ההכנסות הממשלתיות).

בהשוואה של ההוצאות העירוניות יש חשיבות לתפקידה של הרשות במרחב – אין דין עיר כדין מטרופולין, אבל בהיבט של הוצאות ממלכתיות זה לא בדיוק אותו דבר (לא כמו בת"א), למה? ירושלים מספקת שירותי חינוך ורווחה לתושביה אך בגלל המבנה המחוזי בישראל יוצא שעיקר התושבים שנסמכים על שירותי החינוך והרווחה בירושלים הם תושביה שלה המהווים 86% מתושבי המחוז, לעומת תל אביב שנותנת שירות לכל תושבי מחוז ת"א בתוכם תושבי ת"א הם רק 31%. בגלל הבדל זה אפשר להשוואת בין ירושלים לערים גדולות אחרות שאינן מטרופולינים (ערים של 200 אלף תושבים ויותר שעברו את "רף הכניסה" למרבית השירותים בתחום החינוך והרווחה). בהשוואה שכזאת רואים שההשתתפות של ירושלים לא חריגה, היא אפילו יחסית נמוכה.

מסקנת הביניים: יכול להיות שאין לירושלים באמת בעיה? ביחס למצב בערים אחרות, לירושלים לא חסרות הכנסות, אך ייתכן שבכדי לתפקד יותר טוב כמטרופולין חסרה לה הכנסה שאינה ממגורים.
גם לכך יש סייג – מרבית הרשויות הישראל הגדולות בישראל צריכות לממן מכספיהן שירותים וכלים שמעודדים צמיחה ומשיכת עסקים. בירושלים יש גופים כאלה מטעם המדינה ובנוסף המדינה מציעה סובסידיות לעסקים שיעתיקו את משרדיהם/מפעליהם לירושלים. ההשקעה של המדינה בירושלים שווה הרבה כסף ומהווה דה פאקטו הגדלה של ההוצאה העירונית של ירושלים – מכיסם של כל תושבי ישראל.

תקציב הפיתוח של ירושלים

אף שעל פניו לא צריכה להיות לירושלים בעיה כל כך חמורה בתקציבה השוטף, צריך לחזור לסיבה שבגללה התחילו לדבר על ירושלים – הרצון של ירושלים לקחת הלוואה של מיליארד שקלים לטובת בניית כיתות. בכתבות השונות נאמר כי משרד החינוך לא מקצה כספים לטובת בינוי של כיתות חדשות בקצב שנדרש בירושלים – שזו בעיה מובהקת של תקציב הבלתי רגיל (התב"ר) שירושלים פותרת באופן זמני ע"י גילגולה לתקציב הרגיל (השכרת מבני כיתה).

הדרישה של ירושלים לתקציבים נובעת בעיקר מהצורך בתקציבי פיתוח – אבל האם חסרים מיליארד שקלים?

על מנת להבין את הקושי של ירושלים, נבחן את קצב הגידול של מספר הכיתות לפי שכבת גיל במוסדות בירושלים, אלה שנמצאים תחת אחריות העירייה ואלה שאינם (כל הנתונים נלקחו ממערכת "מבט רחב" של משרד החינוך):

על פי נתוני מערכת מבט רחב של משרד החינוך לחינוך הרגיל, המוכר והרשמי לשנים 2008-2015 (2016 הושמטה בכוונה כי אינה חופפת לנתונים הכלכליים שהוצגו), מתקבל כי בתקופה של ברקת מערכת החינוך הרגיל העצמאית, זו שאינה באחריות עיריית ירושלים, גדלה ב-153% ביחס לגידול של 117% במערכת באחריותה של עיריית ירושלים. בעוד שעיריית ירושלים נדרשה להוסיף 613 כיתות לימוד (88 כיתות בשנה), המערכת העצמאית נדרשה להוסיף 1,379 כיתות (197 כיתות בשנה).
הערה: השמטתי את מערכת החינוך המיוחד אשר מגדילה את מספר הכיתות הנ"ל ב-11%~.

ומה לגבי העלויות? ההוצאה לתוספת כיתת לימוד עומדת על 1.1 מיליון שקלים (לפי הנתונים בכתבה) כאשר מחצית מהסכום מגיע ממשרד החינוך ומכאן שעיריית ירושלים נדרשת להשקיע כ-48 מיליון שקלים בשנה מכספי הפיתוח לבניית כיתות חדשות. לפי נתוני משרד החינוך נוספו למוסדות החינוך של עיריית ירושלים 613 כיתות שעלותן 674~ מיליון שקלים (על פני 7 שנים), מתוכן עיריית ירושלים צריכה להשתתף רק ב-50%, אז רק אם משרד החינוך לא השתתף בכלל בהוצאות הבינוי ועיריית ירושלים לא בנתה אף לא כיתה אחת (הכל בהשכרה), עדיין לא חסרים לה מיליארד שקלים.

לפי בדיקה שעשיתי בבסיס הנתונים של מפתח התקציב יש אמת בטענות של עיריית ירושלים ומשרד החינוך אכן מתעכב "קצת" בהעברת כספים לרשות המקומית, אם כי אין בהתאמה בין מידע זה למידע שהועבר לטובת הכתבה של "כאן".

moe-support

מתוך נתונים שנאספו ע"י מערכת מפתח התקציב. נתוני 2013 חסרים במקור

אם נתייחס רק לנתונים ממפתח התקציב, משרד החינוך העביר לירושלים במצטבר כ-333 מיליון שקלים בתקופה המדוברת (למעט 2013), כ-50% מעלות הבינוי. היות וירושלים נדרשת לבצע מאטצ'ינג מול סכום זה, היא אמורה הייתה להשקיע עד כה לפחות סכום דומה -333 מיליון שקלים, כך שבפועל היא קיבלה את הכסף. אז למה עיריית ירושלים טוענת שחסרים לה מיליארד שקלים?

עדכון (15.2.17):

שכתבתי את הפוסט הזה לא הייתי מודע להשפעה המשמעותית של חוק נהרי (סעיף 11א בחוק החינוך הממלכתי) על תקציב התב"ר של ירושלים (הכרתי שיש חוק כזה, לא ידעתי את השפעתו). חוק נהרי שנחקק לפני עשור, סורס ואז הוחזר במלוא אונו בשנת 2015 בעצם קובע שהרשות המקומית צריכה להשקיע גם במוסדות מוכרים. לאור האמור נראה שמשרד החינוך העביר לירושלים תקציבים שמכסים רק את ההשתתפות של המשרד בבינוי הכיתות בחינוך הרשמי והשאיר פער גדול מול בינוי הכיתות לחינוך המוכר (כאמור, 1,379 כיתות). זה כמובן מסביר חוסר מצטבר של 700~ מיליון שקלים שלא התקבלו ממשרד החינוך (ירושלים הייתה צריכה לשים 700 מיליון מצידה).

המסקנה היא שכנראה חסרים לירושלים מאות מיליוני שקלים, אפילו מיליארד, בגלל חוק נהרי, שבוטל ע"י יש עתיד וחזר ב-2015 ותפס את ירושלים לא מוכנה. מי שאשם במצבה של ירושלים הוא המחוקק שהחזיר את חוק נהרי, אני רק מתקשה לזכור מי הייתה מפלגת השלטון באותה תקופה, מאיזו מפלגה ראש עיריית ירושלים ומי שותפיו המרכזיים במועצת העירייה…

תהיות אחרונות

הנתונים של משרד החינוך פשוט לא תואמים את המספרים של עיריית ירושלים. לפי מערכת מבט רחב (נתוני 2015) יש בירושלים כ-9,127 כיתות לימוד של החינוך המוכר והרשמי (רגיל ומיוחד) בעוד שעיריית ירושלים מדווחת על 10,300 כיתות בשנת 2016. אפילו שיש פער של שנה אחת, גם אם יש סטיה או פיספוסים בחיתוכים שעשיתי במבט רחב, פער של 10% אינו פער קטן. הפערים האלה מעלה שאלה האם הפער בין נתוני משרד החינוך לנתוני העירייה (1,150~ כיתות) הם בעצם הכיתות החסרות? אם זה המצב, מדובר על לא פחות ממחדל של משרד החינוך בניהול הנתונים שלו – אם נתוני משרד החינוך היו משקפים את המצב בירושלים, היה ניתן לראות את המגמות מראש ולפעול לתקצב את בניית הכיתות בהתאם שהרי פער של יותר מאלף כיתות לא נוצר בשנה אחת וגם לא בחמש.

מעבר לזה, יש פה עניין לא ברור מצידו של הציבור שנהנה מחוק נהרי – אם ירושלים נמצאת על ראש שמחתם של החרדים – איך נוצר מצב כזה שבו מערכת החינוך שלהם* לא קיבלה תיקצוב (ע"י תיקצוב של ירושלים) אחרי שהם החזירו את חוק נהרי? המפלגות החרדיות ידועות בדאגה לקהל שלהן, אבל זה פספוס עצום (של קרוב למיליארד שקלים). האם זה עוד מקרה שבו מחוקקים חוקים ולא מבינים את ההשלכות הכספיות שלהם?

* – בעיקר שלהם, כי יש גם את המערכת של החינוך הערבי המוכר, הקטנה יותר

 

למטיבי לכת – הנה הקבצים בהם השתמשתי: education-in-jerusalemcity-municipality-economics

מודעות פרסומת

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s