עוד שהתחלתי לנתח רשויות מקומיות בתחילת הדרך של הבלוג נמנעתי מלבצע ניתוחים של מועצות אזוריות. הנתונים שלהן היו שונים מאלה של הרשויות המקומיות העירוניות והמקומיות ולכן, במשך שנים, נמנעתי מלהסתכל על הנתונים שלהן. עם הזמן הבלוג גם התמקד שמדיניות וסוגיות שמשפיעות על מרבית תושבי ישראל ומה לעשות, המרחב הכפרי מהווה רק 10% מהאוכלוסייה ולכן, כאשר כבר נגעתי בנתוני המועצות האזוריות, זה היה בהקשרים רחבים יותר (נתוני חינוך, אשכולות) ולא מועצות ספציפיות.

אוגוסט 2010 היה חודש משמעותי עבור 500 מחזיקי נכסים בת"א. באותו חודש הם נדרשו לחדש את דמי החכירה שלהם מול עיריית ת"א ל-49 שנים נוספות, בעלת הקרקע. סביב תשלום דמי החכירה היו מאבקים לא קטנים (1, 2, 3, 4) שהסתיימו בפשרה רק אחרי עשור. אני נחשפתי לסיפור הזה במקרה לפני כמה שנים והדבר העיקר שנחרט בזכרוני הוא העובדה שעיריית ת"א מחזיקה בקרקעות משלה, יותר נכון 260 דונם במספר מתחמים לאורך שני צידי האיילון (ביצרון, אנילביץ', נחלת יצחק ומונטיפיורי) וכן באזורים נוספים (הירקון, בצלאל ואחרים).

רשויות מקומיות מחזיקות מידע רב ומגוון בידיהן – רישומי תושבים, שיבוצי ילדים למוסדות חינוך, הטבות לתושבים, נתוני תכנון, נתונים על העסקים בפועלים בתוכן, נתוני פניות מוקד ועוד ועוד. אם בתחילת דרכו של הבלוג השתמשתי בנתונים פומביים הנוגעים לרשויות המקומיות, בעיקר בנתוני למ"ס ובהמשך בנתוני דוחות כספיים שהונגשו ע"י משרד הפנים (שעבדכם הנאמן לקח חלק פעיל בשחרורו), העבודה מול הרשויות המקומיות חשפה אותי למאגרי מידע נוספים שהכרתי, אך לא השתמשתי בהם, בין היתר כי קשה לדבר על רשויות מקומיות בהיבטים כמו רישוי או תכנון כאשר המידע לא זמין ברמת כלל הרשויות (או אפילו מיעוטן).

הגל הראשון של הקורונה הוא הזדמנות. הזדמנות להסתכל על ההתמודדות על השלטון המקומי עם האתגרים של מצב החירום הייחודי שיצרה הקורונה, הזדמנות לבחון התמודדות עם סגר מלא, התמודדות עם סביבה רווית דיסאינפורמציה וחוסר וודאות.

הרשומה הזאת תעסוק באפיון שירותים שמספקות רשויות מקומיות בזווית שונה מהרגיל ומהווה חלק מתהליך עיבוד הנתונים שאני מבצע לטובת התזה שלי. זו רשומה ארוכה, המסקנות בסוף.