ביום רביעי האחרון פורסמה כתבה בדה מרקר שהצליחה להכעיס אותי פעמיים – פעם אחת בגלל הכותרת הפופוליסטית ופעם שנייה בגלל התפיסות המוטעות שהיא מפיצה, בגיבוי מספרים. הכתבה מתייחסת למחקר של חברת הייעוץ הכלכלי צ'מנסקי בן שחר שחשב את העושר של הרשויות בארץ בהתאם להוצאה לתושב ממקורות עצמיים (משהו שכתבתי עליו פה בבלוג לפני 4 שנים) וגם מציג חישוב כמה שטחי ארנונה לא ממגורים נדרש בשביל לאזן את קצב הבניה של המגורים בישראל וכמה כל השיטה לא ברת קיימא, כי אין ביקושים לנדל"ן מניב בהיקף שנדרש לצורך האיזון (בהתייחס לאיזון ברמה הארצית). היו גם כמה מסקנות והמלצות בעקבות המחקר בנוגע למבנה המיסוי העירוני, הצורך באיחוד רשויות ועוד כהנה וכהנה נקודות. הקשר בין המסקנות וממצאים נראה "נכון", רק שכותב המחקר לא ממש בקיא בנושא איחוד רשויות, שלא לומר שחישובים ממוצעים אף פעם לא מייצרים תובנות שמתחברות עם מציאות מורכבת.

הרשומה הזאת נכתבת בתקופת קורונה, רגע אחרי הקמת הממשלה בכנסת ה-23. אבל הרעיונות שיש פה אינם חדשים, כי כבר כתבתי בעבר על מנהל לא תקין, אתיקה ושוחד בחירות. אם זאת, בעוד שברמה המוסרית רובנו רבים מאיתנו היו שמחים שלא הייתה שחיתות, הסיבות לכך לרוב לא מתייחסות להשפעה הארגונית של שחיתות, השפעה שרואים במלוא עוצמתה במשברים. אז הנה כמה דברים שכתבתי בנושא, בפורמט שחורג מהפורמט הרגיל של הבלוג. אתם יכולים לקרוא לזה "טור דעה".

מאז שהוצאתי את הפוסט על המשבר התזרימי העתידי ברשויות המקומיות, שאלתי את עצמי מספר פעמים האם יש מקום להרחיב ולדבר על אופי המשבר, להשוות למשבר של 2002/3, איזה מדדים צריך לכמת והאם יש בכלל מקום להוציא פוסט המנסה לנבא את המשבר ברשויות.

רמת אי הוודאות התזרימית של רשויות מקומיות רבות עלתה משמעותית לאחר היציאה לבחירות ב-2020. עוד לפני שהחלה השנה הרשויות המקומיות היו צריכות להתמודד עם תרחיש שבו אין למדינה תקציב למשך החודשים הראשונים של 2020. בתרחיש זה כספים שהועברו לרשויות מעבר לתקציבי הבסיס לא ניתנו וגם תקציבי הבסיס לא גדלו בהתאם לצרכי הרשויות. תקציבי החינוך והרווחה לא גדלו בכדי לתת מענה לגידול הצרכים וכך כל תקציב שניתן במסגרת שאינה מעוגנת בחוק נדחק ונדחה. מענקי האיזון לכל הרשויות, פרט לרשויות הבדואיות בדרום, לא השתנו ורשויות שאוכלוסייתן גדלה או שמצבן הורע בין 2017 ל-2018 לא זכו לחיזוק המיוחל. הקרן לצמצום פערים, אשר החלה לפעול ב-2018 והפנתה משאבים לטובת רשויות חלשות, הקצתה רק מחצית מהסכום השנתי לרשויות הזכאיות. ואז הגיעו הבחירות של 2020 ודחפו את מועד אישור תקציב המדינה אל מעבר למחצית השנה – 6 חודשים שבהם הרשויות צריכות להשלים פערים.

לפחות פעם בשבוע אני קורא באחד הפוסטים שעולים לי בפיד מישהו שמתייחס לאיחוד רשויות בגוש דן כפתרון לבעיה כלשהי שעולה בנושא הפוסט. פעם זו בעיה של פערים ברמת השירות, פעם זה קשור לתכנון ולפעמים זה קשור גם לשחיתות או מינהל לא תקין. מכיוון שאי אפשר להתייחס שוב ושוב למה הטיעונים לאיחוד מנותקים מהמציאות, מההקשר או מהבעיה שעולה בפוסט, הגיע הזמן רכז במקום אחד את ההתייחסות לבעיות העיקריות שבגללן תומכי האיחוד רצים להציע את הפתרון הזה שבפועל לא פותר את הבעיה המקורית.