בתחילת שנות האלפיים שלטה בישראל תפיסה תכנונית בקרב רשויות רבות – התפיסה אמרה שאם הרשות תעודד דירות גדולות מרובות חדרים, הן יהיו מעל לרף ההכנסה של אוכלוסיות חלשות וכך הן ימשכו לתוך הרשויות אוכלוסיות חזקות אשר לא יהנו מהנחות בארנונה מצד אחד ומצד שני ישלמו יותר ארנונה ליח"ד – וכך הן יהיו פחות גרעוניות. התפיסה הזאת היא אחד מהגורמים העיקריים שהובילו למחסור בדירות קטנות בישראל ובנוסף, היא התפוצצה לאותן רשויות בפנים כי הדירות הגדולות משכו משפחות צעירות – סוג התושבים היקר ביותר לרשות מקומית.

וַיֹּ֥אמֶר הַמֶּ֖לֶךְ קְח֣וּ לִי־חָ֑רֶב וַיָּבִ֥אוּ הַחֶ֖רֶב לִפְנֵ֥י הַמֶּֽלֶךְ:  וַיֹּ֣אמֶר הַמֶּ֔לֶךְ גִּזְר֛וּ אֶת־הַיֶּ֥לֶד הַחַ֖י לִשְׁנָ֑יִם וּתְנ֤וּ אֶֽת־הַחֲצִי֙ לְאַחַ֔ת וְאֶֽת־הַחֲצִ֖י לְאֶחָֽת: (מלכים א', פרק ג', פסוקים כד-כה)

הרשומה על צפיפות אפקטיבית דנה בקשרים שבין האופן שבו מודדים צפיפות (ברוטו/נטו) והביטוי שלה הלכה למעשה במרקם העירוני. ברשומה עצמה "עצרתי" לפני שנכנסתי למספרים של צפיפות מינימלית וקשרים כלכליים בין צפיפות לשירותים ומסחר, פשוט כי לא היו לי כלים וסימוכין להציג משהו בעל ערך לקוראים.