הרשומה הזאת תעסוק ברעיון שיש לי למדד הבוחן היבט מסוים במערכת התכנון הישראלית, בדגש על מרחב התכנון של הועדות המקומיות. אחרי שחקרתי קצת את הנתונים הזמינים אני יכול לומר שאין נתונים זמינים שיכולים לאשש או להפריך את הרעיון שאני אציג.

חודש יוני הוא חודש "סוער" ברשויות המקומיות – זה החודש שבו מרביתן מעלות לדיון במועצה את השינויים בצו הארנונה, לרוב מקדים את הדיון הזה מחאה ציבורית שהארנונה יקרה וצריך להוריד אותה, זאת מבלי שמנגד יש קולות שקוראים לשמר את המצב או להעלות את הארנונה.

עוד שהתחלתי לנתח רשויות מקומיות בתחילת הדרך של הבלוג נמנעתי מלבצע ניתוחים של מועצות אזוריות. הנתונים שלהן היו שונים מאלה של הרשויות המקומיות העירוניות והמקומיות ולכן, במשך שנים, נמנעתי מלהסתכל על הנתונים שלהן. עם הזמן הבלוג גם התמקד שמדיניות וסוגיות שמשפיעות על מרבית תושבי ישראל ומה לעשות, המרחב הכפרי מהווה רק 10% מהאוכלוסייה ולכן, כאשר כבר נגעתי בנתוני המועצות האזוריות, זה היה בהקשרים רחבים יותר (נתוני חינוך, אשכולות) ולא מועצות ספציפיות.

אוגוסט 2010 היה חודש משמעותי עבור 500 מחזיקי נכסים בת"א. באותו חודש הם נדרשו לחדש את דמי החכירה שלהם מול עיריית ת"א ל-49 שנים נוספות, בעלת הקרקע. סביב תשלום דמי החכירה היו מאבקים לא קטנים (1, 2, 3, 4) שהסתיימו בפשרה רק אחרי עשור. אני נחשפתי לסיפור הזה במקרה לפני כמה שנים והדבר העיקר שנחרט בזכרוני הוא העובדה שעיריית ת"א מחזיקה בקרקעות משלה, יותר נכון 260 דונם במספר מתחמים לאורך שני צידי האיילון (ביצרון, אנילביץ', נחלת יצחק ומונטיפיורי) וכן באזורים נוספים (הירקון, בצלאל ואחרים).