כלכלת ערים


רבים מכירים את ג'ין ג'ייקובס בזכות ספרה "מותן וחייהן של ערים אמריקאיות גדולות" (The death and life of great American cities) אשר דן בהשפעה של תכנון ערים על הצלחתן וכשלונותיהן, אך פחות מכירים את ספריה הבאים של ג'ייקובס אשר דנים בכלכלה עירונית וכלכלת ערים – Economy of Cities ו-Cities and the wealth of nation (ברמיזה למסה של אדם סמיט – Wealth of Nations). לאחרונה סיימתי לקרוא את שניהם ויש בהם רעיונות והגדרות מרתקים שאני רוצה להשתמש בהם. הפוסט הזה ישמש כבסיס על גביו אתייחס בעתיד לסוגיות הנוגעות לכלכלה עירונית.

חשוב לציין כי לפני שפרסמתי את הפוסט הזה בדקתי מול בעלי זכויות היוצרים שאני לא מפר את זכויות היוצרים שלהם. אני מפרסם את הפוסט הזה רק לאחר שקיבלתי אישור כי מותר לי לפרסם תקציר בתרגום חופשי (ללא ציטוטים). אין לי זכויות על תרגום הספרים עצמם וכל מי שרוצה לצטט מתבקש לפנות אליי לפני כן (או פשוט להפנות אל הפוסט)

כלכלה עירונית צומחת

הספר הראשון "כלכלת ערים" דן ארוכות באופן שבו ערים מתפתחות וצומחות כלכלית. על אף אריכותו, הדוגמאות הרבות והאנלוגיות הרבות בהן משתמשת ג'ייקובס, הרעיון הבסיסי אותו היא מנסה להעביר, איך ערים צומחות וכיצד ניתן למדוד צמיחת ערים, אינו מורכב. אם זאת המדידה עצמה לא פשוטה ולדעתי הצלחה ביישום שיטת מדידה זו יכולה לפתוח צוהר ליכולת כימות יותר טובה של צמיחת ערים. הרעיון הבסיסי לצמיחה של ערים הוא יכולתן שלהן להחליף את השירותים והמוצרים שהן מייבאות מערים אחרות בשירותים ומוצרים מקומיים, כאשר תהליך זה מוביל למקבץ חדש של שירותים ומוצרים (אחרים) שהעיר מייבאת. תהליך "החלפת היבוא" הוא שעומד בבסיס הצמיחה העירונית וקצב "החלפת היבוא" ועוצמתו הם שמעידים האם העיר צומחת או נמצאת בסטגנציה.

רעיון שני שעולה לא מעט בספר הוא שערים מגוונות (מבחינת מוצרים ושירותים) הן ערים שהסיכוי שלהן לצמוח גדול יותר מערים "מתמחות", כאלה שמתרכזות בסוג מסויים של שירותים ומוצרים ומתרכזות רק בהם. ערים מתמחות הן ערים בסטגנציה שגורלן לדעוך ודטרויט מככבת בספר כדוגמה לעיר כזאת – והיות והספר נכתב בשנות ה-60 של המאה ה-120, כארבעים שנה לפני הקריסה של דטרויט, נראה שעל אף התחזית הרחוקה, בפועל הניתוח של ג'ייקובס היה נכון  – בהיעדר מנועי צמיחה אחרים, התלות של דטרויט בתעשיית הרכב הובילה לקריסתה.

הרעיון השלישי החשוב מהספר הוא שצמיחה של ערים באה בגלים. ערים נכנסות לגל של צמיחה, מתפתחות וגדלות (הן בפעילות הכספית והן בגודל האוכלוסיה) ובסוף הגל מתייצבות. ייתכן והגל הבא יגיע תוך מספר שנים קצרות ולעיתים הוא יגיע אחרי הרבה מאד שנים, אם בכלל.

הרעיון הרביעי ואולי החשוב ביותר בספר הוא שצמיחה של ערים נעשית דרך תהליכים של Trial and error – על כל עסק שמצליח יש כמה שלא מצליחים, כל שיפור טכנולוגי מלווה במספר כשלונות בשיפורים טכנולוגיים. מגוון רב של עסקים מייצר תהליך מתמשך של גיוון, צמיחה וחוסן לערים. יש שיתייחסו למצב זה כאל מצב לא יעיל, אך דווקא יעילות מתוך התמקצעות היא שפוגעת בחוסן הכלכלי של הערים, מדכא גיוון ובסופו של דבר פוגע ביכולת שלהן לבצע "החלפת יבוא". אם ניקח את הגישה של ג'ייקובס לעולם הסטארטאפים, היא בעצם טוענת שהעובדה שרק אחד מכל עשר מצליח היא לא דבר רע, אלא חלק מתהליך טבעי.

הכוחות הכלכליים שמגדירים ערים ברות קיימא

הספר השני של ג'ייקובס מתחיל בהסבר הכשל הבסיסי של מרבית תורות הכלכלה המודרניות (כולן – סמיט, מרקס ושות') שנובע מהתפיסה המתייחסת למדינה כאל יחידת הכלכלה הבסיסית, כאשר לטענת ג'ייקובס, ערים הן יחידת הכלכלה הבסיסית. אבל אני לא אפרט פה את ההסבר (אתם מוזמנים לקרוא את הספר), אלא אתייחס לחמשת הכוחות שערים "מחליפות יבוא" (להלן "ערים משגשגות" או "ערים מתפקדות") רותמות לצמיחתן, משחררות על סביבתן וכן את ההשפעה של הכוחות האלה. הכוחות הם: שווקים למוצרי יבוא חדשים ומגוונים (city markets), תעסוקה (jobs), מפעלים שמועתקים מחוץ לערים (transplants), טכנולוגיה אשר מגדילה את היצור והפריון של פריפריה (technology) והון של העיר (city capital). הטענה הבסיסית של ג'ייקובס היא שרק ערים, אזורי ערים (city regions) או אזורים (regions) שבהם פועלים כל חמשת הכוחות באופן פרופורציונלי יצליחו לגדול באופן בר קיימא (צמיחה שפירותיה נשארים לאורך זמן) ולהיחשב כערים מתפקדות או אזורי ערים מתפקדים.

אזור ההשפעה של ערים (City’s own region)

מהו התחום שמגדיר את גבולה של עיר? גבול ההשפעה של עיר הוא גבול ההשפעה של האנרגיה הכלכלית שלה. התחום מתחיל מהגרעין של העיר אך התפשטותו אינה אחידה בכל כיוון – יש ערים שתחום ההשפעה שלהן הוא בכיוון מסוים בעוד שכיוונים אחרים נותרים מחוץ להשפעתה, יש ערים שהשפעתן נעצרת בגבולן הבנוי ויש כאלה שגבולן עובר הרים ומתפשט על טווח של עשרות קילומטרים. אזור ההשפעה של עיר חורג מגבולות המטרופולין – ונעצר היכן שחמשת הכוחות כבר לא פועלים יחדיו באופן פרופורציונאלי.

נשאלת השאלה מתי ישוב נמצא בתוך אזור ההשפעה של מטרופולין ומתי הוא עומד כעיר בפני עצמו? התשובה לשאלה זו תלויה בהיקף "הייצוא" של העיר מול ערים אחרות שאינן המטרופולין אשר משפיע עליה – עיר תהפוך ליחידה כלכלית כאשר היא מייצאת ומייבאת שירותים ומוצרים ממגוון גדול של ערים אחרות, כאשר היא מנתקת את התלות מהעיר שבצילה היא גדלה ושחמשת הכוחות ממשיכים לפעול בה באופן פרופורציונלי ומאוזן אחד עם השני.

מנגד לערים ואזורי ערים קיימת הפריפריה לערים. אזורים אלה, שיכולים להיות חבלי ארץ גדולים, בין אם יש בהן ערים או לא, הם מקומות בהם חמשת הכוחות לא פועלים באופן מאוזן, כוח אחד יותר חזק באופן משמעותי ביחס לאחרים. ג'ייקובס דנה באריכות כיצד באים לידי ביטוי כוחות אלה.

אזורי ייצוא (Supply region)

אזורי ייצוא הם אזורים שעיקר הפעילות שלהם היא ייצוא של מוצרים (אלה שמספקים את מוצרי היבוא לערים), כאשר שאר הכוחות לא פועלים בהם או פועלים באופן מצומצם משמעותית ביחס לכוח השווקים. אזורים אלה לרוב מתמחים בסוג מסויים של ייצוא אשר חורג באופן משמעותי מהצריכה של אותו אזור, כמו גם מיכולות הייצור האחרות בו. את כל שאר המוצרים והשירותים הם מקבלים מערים אחרות (קרובות כרחוקות) – רק שבאזורים אלה לא קורה התהליך החשוב של "החלפת ייבוא". באזורים אלה אין התפתחות של עסקים/תעשייה מקומית שמחליפה מוצרי ייבוא ובסופו של דבר אזורים אלה לא מתפתחים לספק מוצרים/שירותים מעבר לאותם מוצרים/שירותים בהם הם התמחו.

אזורים אלה יכולים להיחשב כעשירים מאד, אך מדובר על אשליה – התלות הגבוהה בייבוא הממומן מייצוא מתמחה חושף את אזורים אלה לתהפוכות בדרישות השוק, כאשר הביקוש למוצרים שמספקים אזורי הייצוא קטן או שמתפתחת תחרות מערים אחרות, הם נקלעים למצוקה. הכנסות הייצוא קטנות והם גם לא יכולים לייבא יותר בהיקפי העבר וכך הזמינות של מוצרי ייבוא קטנה. במידה והשינויים בביקושים חזקים, נוצר מצב שבו אזורי ייצוא עשירים הופכים לעניים והאשליית העושר מתפוגגת. בשלב זה גם השקעות הון גדולות לא עוזרות, מכיוון שאין גם את היכולות הבסיסיות לייצר באופן מקומי מוצרים אחרים ויצירת יכולות "יש מאין" מעולם לא הצליחה שכן יכולות ייצור עירוניות נבנות בהדרגה – בהיעדר בסיס, לא ניתן לקפוץ למוצרים מפותחים יותר.

נקודה מעניינת בנוגע לפער בין כלכלת ערים לכלכלת מדינות בהקשר של אזורי ייצוא, הוא שהסתכלות ברמת המדינה מסווה את אזורי הייצוא שלה, מכיוון שההסתכלות על הייצוא של המדינה כוללת את סך הייצוא של כל עריה. בחינת הערים ואזורי ערים במדינה מונעת את הטשטוש וכך ניתן לזהות באילו ערים ואזורי ערים קיימת פעילות כלכלית בריאה והיכן יש בעיה.

אזורי ייצוא אולי מאד יעילים במוצרים והשירותים שהם מספקים, אך הם אינם כלכלה יעילה כלל וכלל. כלכלה יעילה מבוססת על גיוון ו"נישות", כלכלה שמפתחת מוצרים ושירותים חדשים אשר מאפשרים התמודדות עם צרכים משתנים, משהו שכלכלה מומחית, כזאת שתלויה בייבוא שמספק את כל צרכיה, לא יכולה לעשות.

אזורים שעובדים נוטשים (Regions workers abandon)

אזורים שאנשים נוטשים כשמם כן הם, אזורים אשר מתרוקנים מיושביהם בגלל היעדר הזדמנויות לתעסוקה. אזורים אלה הם אזורים שאינם מתפתחים, עניים, כאשר התושבים שנשארים בהם הם אלה שלא יכולים לעזור (לרוב האוכלוסיה המבוגרת). הידלדלות האוכלוסיה לא משפרת את הכלכלה של אזורים אלה – מי שעוזב לערים מצליח לשפר את מצבו בעוד שאלה שנשארים ממשיכים לחיות בעניותם.

מהו אותו כוח שיצא מאיזון באזורים אלה? הכוח במשפיע על אזורים אלה הוא כוח המשיכה של מקומות תעסוקה בערים רחוקות. חשוב להבין שלא מדובר רק על העזיבה הפיזית של האזורים שהופכת אותם לכאלה, אלה למכלול של היבטים. אחת הדוגמאות היא מקרה בו האוכלוסיה שעוזבת את האזורים ממשיכה לתמוך בתושבים שנשארים ע"י העברת כספים מתוך הכנסתם בערים הרחוקות (לעיתים במדינות אחרות). למרות שאזורים שעובדים נוטשים זוכים להכנסה "בזכות" נטישה של חלק מכ"א העובד, כסף זה לא מאפשר לאזורים הללו להתפתח ולצמוח – הם נשארים נכשלים. דוגמה נוספת היא מקרים בהם מרבית האוכלוסיה העובדת יוצאת מאזורים אלה לתקופות ארוכות של השנה וחוזרת לאזורים אלה בשאר הזמן. כאשר האוכלוסיה העובדת נמצאת מחוץ לאזור, היא מייצרת הכנסה אשר משמשת את התושבים שנשארים – אך כל עוד הכנסה זו לא הופכת למקור ליצירת עסקים מקומים, כלכלתם של אזורים אלה נשארת דלה. דוגמה מוכרת נוספת היא ערי שינה – ערים שמרבית תושביהן קמים בבוקר ונוסעים לערים אחרות לצורך יצירת הכנסה. ייתכן והתושבים של ערים אלה חיים חיי נוחות, אך בפועל לאזורים אלה יש כלכלה חלשה מאד – הם "מייבאים" הכנסה מערים אחרות ולא מייצרים אותה באופן מקומי, הם "מתמחים" בייצוא עבודה. במידה והערים שמייבאות את העבודה הזאת ישנו העדפות ואותם עובדים יאבדו את מקום עבודתם, אזורים אלה ישקעו מהר מאד לעוני.

טכנולוגיה ואזורים מפונים (Technology and Clearances)

פיתוחים טכנולוגיים שנוצרים בערים מובילים לשיפור ביעילות הייצור ועליה בפריון, אך כאשר אזורים מרוחקים או אזורים שאינם מתקדמים טכנולוגית נחשפים לטכנולוגיות אשר משפרות יעילות ועליה בפריון, קורה תהליך הרסני מאד מבחינת האוכלוסיה המקומית – כ"א הנדרש על מנת לייצר את המוצרים שייצאו אותם אזורים קטן משמעותית וכך, בדומה למקרה של אזורים שעובדים נוטשים אותם, חלה ירידה משמעותית באוכלוסיה. בשונה מאזורים שעובדים נוטשים אותם, דווקא אותם תושבים שנשארים מאחור משפרים את מצבם בזכות הטכנולוגיה, בעוד ששיפור מצבם של הנוטשים (יותר נכון, אלה שאולצו לנטוש עקב אובדן הפרנסה), תלוי מאד ביכולת של ערים לקלוט אותן בתוכן. ערים משגשגות יצליחו לקלוט את אותם עובדים בעוד שערים בסטגנציה או ערים חלשות לא יוכלו לקלוט אותם ומצבם של הנוטשים יורע.

ג'ייקובס משתמשת בדוגמאות הנוגעות לשיפורים טכנולוגיים בחקלאות (מיכון חקלאות) אשר הקטינו משמעותית את הצורך בידיים עובדות באזורים חקלאיים. בהיעדר צורך בידים עובדות, רבים נאלצו לנדוד לערים בכדי למצוא פרנסה בעוד שאלה שנשארו שילמו פחות על כ"א והרוויחו יותר (לפחות עד שהעליה בהיצא הובילה לירידה במחיר). ההשפעה של טכנולוגיה על אזורים מרוחקים, שפריון העבודה והתפוקות שלהם נמוכות, תמיד תהיה זהה – בין אם מדובר על שיפור טכנולוגי פשוט כגון משאבת מים מכאנית במקום שואבי מים או טרקטורים במקום שור, טכנולוגיה הופכת הרבה מאד אנשים לחסרי תעסוקה ואם הערים באותן מדינות לא יכולות לקלוט את האוכלוסיות הללו, הן נהפכות לעניות יותר. ג'ייקובס מתארת שתי חלופות שיכולות לקרות באופן טבעי באזורים מפגרים טכנולוגית – שהטכנולוגיה יקלטו בהן ואז יווצר כוח עבודה גדול שיזדקק להתפרנס במקומות אחרים, בדר"כ בערים או לחילופין שהקידמה לא תיקלט, הפריון באותם אזורים ישאר נמוך אך מנגד גם הפרנסה לאוכלוסיה תישמר, גם אם זה במחיר שאותה אוכלוסיה תישאר עניה. לעיתים עדיף שאזורי ייצוא ישארו מפגרים טכנולוגית מאשר שיהפכו לאזורים שהאוכלוסיה נאלצה לנטוש עקב החלפת כ"א בטכנולוגיה.

הרעיון שמנסה ג'ייקובס להעביר הוא שהמציאות לעיתים מראה שעדיף שלא להכניס טכנולוגיה לאזורים מפגרים טכנולוגית גם במחיר השארת הפריון נמוך, במיוחד אם הערים שאמורות לקלוט את את כוח האדם שהופך למובטל פשוט לא מסוגלות לעשות זאת. בהמשך הספר מדבר ג'ייקובס על רעיון זה בהקשר יותר רחב של הכוחות העירוניים – שילוב של טכנולוגיה מתקדמת מדי בערים, אזורי ערים ופריפריה, ללא ביסוס על שלבי ביניים, אינו בר קיימא. ללא בנייה הדרגתית של אבני היסוד של יכולת יצור המוצרים והשירותים, הכנסת טכנולוגיות "מהשורות העליונות" של החומה רק תעשה נזק. כפי שג'ייקובס מסכם את הפרק – זו האמת הכואבת, אם לא נחזק את הערים ונפעל שהן יהיו ערים משגשגות ("מחליפות ייבוא"), ההשפעה של טכנולוגיה חדשה תהיה כואבת לשוק העבודה כאשר הפריפריה תהיה הראשונה שתסבול.

[הרחבה שלי]: קחו את אפריקה לדוגמה – העוני והרעב באפריקה גדול ואילו היו מכניסים טכנולוגיות לייצור חקלאי המוני לאפריקה, היו מסוגלים לספק את כל צרכי המזון של האוכלוסיה – אך במקביל הרבה מאד (מאד) מהאוכלוסיה החקלאית הייתה מוצאת את עצמה ללא תעסוקה וללא חלופות בערים – וכך מצבה היה מורע.
אבל לא צריך להיצמד לחקלאות – שג'ייקובס כתבה את הספר, אוטומציה של תעשיה הייתה בחיתוליה לעומת היום. האוטומציה של התעשייה הקטינה משמעותית את הצורך בידיים עובדות במדינות המערביות (וגם מזרחיות) כאשר תעשיית השירותים קלטה לא מעט מהידיים הללו. אבל מה יקרה שמחשבים יתחילו להחליף את האנשים במתן שירותים – נהגי מוניות, מרכזי מענה קולי, מתכנתים? הסוגיות הללו עולות לאחרונה הרבה, אך בפועל ההשפעה של טכנולוגיה על הצורך "בידיים עובדות" כבר ניכרת מעל מאה שנים. בגלל שהערים שלנו לא מסוגלות לספק תעסוקה לאנשים שהופכים למובטלים, אין באמת מענה לבעיה.

אזורי העתקה (Transplant regions)

A 1225897

קריית גת – התמונה נלקחה מאתר ויקיפדיה

אנו עלולים לחשוב שהבעיה המרכזית של שלושת האזורים שתוארו היא "שאין בהם מספיק מקומות תעסוקה" (ג'ייקובס מתייחסת ספציפית לתעשייה, אך יותר נכון להרחיב את המושג לתעסוקה באופן כללי). אם כך, הפתרון הוא למשוך לאותם אזורים מקומות תעסוקה, רצוי כאלה שיכולים להעסיק כמות גדולה של אנשים. מיהם אותם עסקים שניתן למשוך לפריפריה העירונית? בדרך כלל מדובר על עסקים/חברות שצמחו בערים וגדלו להיקף שבו הם מסוגלים לספק את רוב צרכיהם תוך תלות נמוכה בנותני שירות אחרים, למעט עסקים/חברות[1] אחרות שמספקות להם מוצרי ביניים או חומרי גלם. עסקים/חברות אלה כבר לא תלויים בערים ואזורי הערים בהן הם צמחו ויכולים לפעול ללא קשר למיקומם. אנו עלולים לחשוב שמשיכה של עסקים/חברות כאלה לאזורי פריפריה תשפר את מצבם של אזורים אלה, תעזור להם לצמוח, אך עצם העובדה שעסקים/חברות אלה יכלו להעתיק את מיקומם לפריפריה, עצם חוסר התלות שלהם בערים ושירותים שנותנות ערים מעיד שגם לאחר שיועתקו לפריפריה, הם לא יזינו אותה – כי הם לא צריכים לצרוך ממנה שירותים.

ג'ייקובס נותנת דוגמאות רבות למדינות ואזורים אליהם הועתקו עסקים/חברות אך למעט הגדלת היצא התעסוקתי, האזורים עצמם לא התפתחו ולא הצליחו להצמיח ערים משגשגות. כאשר אותם עסקים/חברות עזבו – האזורים הללו דעכו מהר מאד שכן לא היה להם בסיס כלכלי מלכתחילה.

למרות הדוגמאות הרבות שבהן העתקה לא הצליחה, ג'ייקובס נוקבת בדוגמא אחת בה מדינה הצליחה למנף את המפעלים שהועתקו עליה על מנת להתחזק ולהקטין את התלות שלהן במפעלים שהועתקו (להקטין את חלקם בייצוא העירוני/האזורי) – טיוואן. טיוואן קרה תהליך מעניין שבו, בזכות הון פרטי מקומי (לא גדול במיוחד), יזמים הקימו מפעלים בטייפה (Taipei – בירת טיוואן) שהתחרו במפעלים שהועתקו לטיוואן. מפעלים אלה, שכוח העבודה שלהם התבסס על כ"א שעבד לפני כן במפעלים שהועתקו, הניעו את "גלגלי התעשיה" המקומית ע"י יצירת ביקושים לחומרי גלם ומוצרי ביניים שלא היו קיימים בטיוואן – חומרי גלם שהמפעלים שהועתקו ידעו לייצר לבדם. בזכות שיכפול היכולות של המפעלים המועתקים ע"י יצרנים מקומיים, התפתחה בטיוואן תעשייה יציבה שאם הזמן גם התחרתה במפעלים שהועתקו אליה. התהליך הזה הפך את טייפה לעיר משגשגת והיא בתורה משכה למעלה את כל כלכלת טיוואן.

[הרחבה שלי]: אפשר לומר כי בעשור האחרון קרה בסין דבר דומה לזה שקרה בטיוואן. הסינים לא רק משכו לעריהם מפעלים ממדינות מערביות, אלה גם התעקשו להקים יכולות ייצור מקומיות וכך בנו תשתיות בסיס לטכנולוגיות מתקדמות. אם זאת, אני לא מכיר מספיק את השוק הסיני בכדי להבחין האם התהליך בסין היה שלם (כל חמשת הכוחות פעלו באופן מאוזן בערים)

ג'ייקובס מסכמת את הפרק בתייחסות לסוגיה שקיימת עד היום – יש בעולם מספר מוגבל של עסקים/חברות שיכולות לבצע העתקה לערים רחוקות, הרבה מעבר למספר הערים שקיימות בעולם. רובם של עסקים/חברות אלה מובססים על הון ולא עבודה ידנית ולכן ניתן להסיק כי "הישועה" לערים בסטגנציה או ערים בדעיכה לא תגיע מאותם עסקים/חברות שהועתקו לתחומן.

השקעות הון באזורים ללא ערים (Capital for regions without cities)

השקעות הון בפריפריה, בין אם בהקמת מפעלים, עידוד העתקה של מפעלים לפריפריה (דרך הטבות מס) והשקעות נוספות, הן גם דוגמה לחוסר איזון בין הכוחות שמאפיינים ערים משגשגות. במקרה של הון, חוסר האיזון חריף יותר כאשר מדובר על השקעה באזורים ללא ערים, קרי הפריפריה. הסיבה לכך שהון זה מבוזבז היא פשוטה – ההון מושקע באזורים אלה יכול לעצב אותם מחדש, אך כל עוד הוא לא מוביל ליצירת ערים בעלות יכולת להחליף יבוא, מדובר על השקעה עקרה.

ג'ייקובס ממשיכה ומתייחסת לכך שהון מגיע בעיקר מערים ובמקום להיות מושקע בערים, הוא מושקע באופן עקר באזורים שלא מסוגלים לייצר ערים – כך נוצר מצב מעוות שבו ערים שמייצרות הון נכנסות לסטגנציה או לדעיכה כי אין להן מספיק הון בשביל לפתח את עצמן.

לכל אורך הפרק מתייחסת ג'ייקובס בביקורתיות לאופן שבו מושקע הון באופן בזבזני שמיוצר בערים, "הפרות החולבות" של המדינות. בזבזנות שנובעת קודם כל מחוסר ההבנה של תפקידן של הערים בהנעת הכלכלה של האזורים שמקיפים אותן, בטווח המיידי ובפריפריה הרחוקה. בזבזנות זו מובילה לכך שאין לערים את ההון הנדרש בכדי לקיים את עצמן ולייצר בהן תהליכי החלפת ייבוא וגיוון של מוצרים ושירותים וכך, עקב מדיניות לאומית אשר מסתכלת על המדינה כמיקשה אחת, המדינה בפועל פוגעת בערים שמחזיקות את הכלכלה.

משוב שגוי ומטבע עירוני

הספר מדבר על נושאים מרתקים נוספים כגון התייחסות מה קורה באזורים בהם יש דעיכה מתמשכת לאורך שנים, מדוע ערים מפגרות טכנולוגית זקוקות זו לזו, ההשפעה השלילית של ייצור צבאי על ערים ומדוע מדינות אימפריאליסטיות תמיד התפרקו (ויתפרקו) וגם תחזית לא אופטימית מדי לעתיד. מכל הנושאים הללו אתייחס לרעיון מסויים שמוצג בספר, רעיון שעוזר להסביר לא מעט מדוע מדינות מרובות ערים לא מצליחות להתמודד עם הדעיכה של עריהן – ההיזון החוזר המטעה שמייצר המטבע הלאומי.

את הרעיון אפשר להסביר בעזרת מטבע היורו. בסוף שנות התשעים עברו מספר מדינות באירופה למטבע אחיד – מספר כלכלות שונות בחוזקן וחוסנן כפו על עצמן מטבע אחיד. כתוצאה מהמעבר למטבע זה, כל המדינות איבדו יחדיו את היכולת להתמודד עם חולשה כלכלית ע"י פיחות המטבע המקומי שלהן. כאשר למדינה בעלת מטבע עצמאי יש חולשה כלכלית, המטבע עובר פיחות וכך כוח העבודה של אותה מדינה נעשה זול ביחס למדינות אחרות והיא יכולה להתחרות יותר טוב בשוק העולמי. מנגד מדינה זו מפחיתה את הייבוא (שנעשה יותר יקר) וכך התוצרת המקומית נעשית יותר אטרקטיבית ביחס לייבוא והצריכה "הפנימית" גדלה. כולנו יודעים מה קרה בגוש היורו כמעט עשרים שנה אחרי שעברו למטבע אחיד – מדינות חלשות כמו יוון, פורטוגל, ספרד ואירלנד כמעט קרסו כאשר היכולת לבצע פיחות במטבעות שלהן, היכולת להגדיל את התחרותיות שלהן הוחלפה בקנס בצורת ריבית על החוב שלהן – ריבית אשר שיקפה את כוחן הכלכלי האמיתי אך בניגוד לפיחות, הייתה בעלת השפעה שלילית בלבד.

עכשיו ניקח את הדוגמה של גוש היורו ונעשה אנלוגיה לערים. בכל מדינה כל הערים כפופות לאותו מטבע, אשר לרוב משקף את כוחן הכלכלי של הערים החזקות במדינה. בגלל שאין לכל עיר "מטבע מקומי", ערים אלה לא יכולות לבצע פיחות של המטבע המקומי על מנת שיוכלו להתמודד עם כוחן הכלכלי של הערים הדומיננטיות. היעדר המשוב על מצבה הכלכלי האמיתי של עיר או אזור, כפי שישתקף ב"מטבע המקומי" שלה, מוביל לכך שככל שעובר הזמן הערים החזקות, אלה שהמטבע הלאומי משקף את מצבן, הופכות ליותר חזקות כי החלשות לא יכולות להתמודד מולן במטבע הלאומי – החלשות לא יכולות להציע אלטרנטיבות ייצוא זולות לערים הגדולות (כי עלות כ"א לא שונה) ומצד שני עלויות הייבוא אינן גבולות ולכן הן מתקשות לפתח תעשייה מקומית אשר תחליף את הייבוא מהערים החזקות בייצור מקומי. המצב יכול אף להגיע לכך שמספר בודד של ערים, לעיתים עיר אחת, גורמות לדעיכה של כל שאר הערים והאזורים שאינם מסוגלים להתמודד עם כוחן של הערים החזקות.

 

עד כאן למושגים שהיה לי חשוב לשתף ולהסביר. בפוסטים העתידיים אני אשתמש במונחים אלה בכדי לדבר על ערים ורשויות מקומיות בישראל, בין היתר גם בכדי לנסות להעריך מהן הגבולות הכלכליים של הערים בישראל (לפחות באופן ראשוני).

[1] בהקשר זה מציינת ג'ייקובס גם מתקנים צבאיים וחברות צבאיות, אם כי ההתייחסות של ג'ייקובס בהמשך הספר לייצור צבאי חריפה ושלילית מאד. לא אכנס לזה בפוסט הזה.

מודעות פרסומת

8 מחשבות על “כלכלת ערים

  1. האם הארנונה היא לא המקבילה של המטבע המקומי בערים באותה מדינה ועיר חלשה יכולה לפתות מפעלים ועסקים מערים גדולות ע"י ארנונה נמוכה יותר?

    • לצערי הארנונה אינה משקפת את המטבע המקומי בערים. ארנונה היא פונקציה של תעריף ושטחים – בירושלים יש הרבה שטחים אבל סך הארנונה יותר נמוך מזה שבת"א.
      אינטרקציה כלכלית והיכולת להעריך את החוזק של המטבע המקומי תלוי בעסקים, התושבים וההון שקיים בעיר. החוסן הכלכלי של הרשות הוא פועל יוצא של הנ"ל, אבל אינו השיקוף שלו, לפחות לא במערכת של מיסוי אירוני שאינו תלוי בהכנסות העסקים או התושבים (בניגוד לערים מסויימות בחו"ל שגובות גם מס עירוני דמוי מע"מ מהעסקים והוא תלוי במכירות בפועל של העסקים)

  2. פינגבק: המדד המוניציפלי

  3. פינגבק: המטרופולין הבא של ישראל? | המדד המוניציפלי

  4. פינגבק: תקציר מקומי – אוגוסט 2016 | המדד המוניציפלי

  5. פינגבק: תקציר מקומי – 19 בספטמבר | המדד המוניציפלי

  6. פינגבק: סיכום שנתי – 2016 | המדד המוניציפלי

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s