עובדות חצאי אמיתות ומיתוסים על הארנונה – חלק ב'


בפוסט הראשון על עובדות ומיתוסים בנוגע לארנונה התייחסתי בעיקר לאמירות שיש בהן אמת, הגיע הזמן לדבר על המיתוסים, שהראשון והעיקרי שבהם הוא המיתוס שאנחנו לא מקבלים תמורה לתשלומי הארנונה שלנו.

הארנונה צריכה לממן את השירותים שאנחנו מקבלים – מיתוס

הסיבה הראשונה שהאימרה הזאת היא מיתוס היא לא צינית כי אם פרקטית/חוקית. גם אחרי 67 שנים, אין במדינת ישראל הגדרה בהיבט של איכות ו"כמות" לסל השירותים להם מחוייבת הרשות וכפועל יוצא עד היום לא פיתחו שיטת מדידה[1] שתאפשר לבחון את ביצועי הרשויות בכל הקשור למתן סל שירותים שכזה. הרשויות מחוייבות לעמוד בדרישות של פקודת העיריות (החוק והתקנות), חוקי רישוי ועסקים, חוקי התכנון והבניה, פקודת בריאות הציבור ועוד, אך כאמור, אף אחד מהחוקים והתקנות הללו לא מגדירות את איכות סל השירותים לתושב או את היקפו.

סיבה השניה שאימרה זו היא מיתוס נובעת מעצם היותה של הארנונה מס לא ייעודי – ארנונה אינה אגרה שמיועדת לממן שירות ספציפי כמו חשמל או מים כי אם מס כללי שמיועד לממן את פעילות הרשות (או חלק ממנה). הרשות היא זו שקובעת כיצד להקצות את הכסף על פי מדיניות הנהלת הרשות, כנגד האילוצים השונים – מאטצי'נג מול הכנסות ממשלתיות, החזר ריבית על חוב, עלות המנגנון המוניציפלי. כספי הארנונה אינם צבועים מול שירותים לתושב.

התמריץ היחיד שיש לרשויות לתת לתושבים שירותים מעבר למינימום השירותים הממלכתיים והמקומיים (חינוך, רווחה, תברואה), הוא במקרה הרע הרצון של העומדים בראש הרשות להיבחר (שוב) או במקרה הטוב, ההבנה של הנהלת הרשות והעומדים בראשה שמטרת הרשות היא לתת את השירותים הללו – שזה תפקידם. לשמחתי הסיבה השניה יותר נפוצה ממה שחושבים.

אין תמורה לארנונה שאנחנו משלמים – מיתוס, אבל גם טומן בחובו אמת

את המשפט הזה אני שומע בערך מכל תושב, מכל רשות בארץ. המשפט הזה לא נכון בבסיסו כי כמו מרבית הדברים העולם, התפיסה שלנו של מה שאנחנו מקבלים בתמורה לכסף שלנו היא סובייקטיבית ולכן ככל שנקבל מגוון שירותים יותר רחב נרגיש שיש "תמורה לארנונה", גם אם החלק שלנו בעלות השירותים ממש קטן[2]. כפי שציינתי בפוסט חלק א' בנוגע לגרעוניות הארנונה, במקרים רבים אנחנו התושבים מקבלים יותר מאשר מה שאנחנו משלמים, גם אם זה לא מרגיש ככה.

אם נסתכל על המספרים, נראה שבשביל שההשקעה בתושבים תאוזן מההכנסה מהתושבים, הארנונה למגורים צריכה להיות בממוצע בין 80-110 ש"ח למ"ר[3], פי 2 (ולעיתים יותר) מהארנונה הממוצעת שתושבים משלמים היום.

אז איפה האמת במיתוס? התחושה הקולקטיבית שאין תמורה לארנונה היא לעיתים נכונה חלקית – ברשויות רבות אנחנו יכולים לקבל יותר מתוך כלל ההכנסות העצמיות של הרשות וקיים קשר מסויים[4] בין חוסר היעילות של הרשות ובין התחושה שיכולנו "לקבל יותר" מהארנונה שלנו.

שינויים משמעותיים במבנה הארנונה יגרמו לשלטון המקומי לקרוס – ¼ אמת

המנטרה של יו"ר השלטון המקומי בתקופה האחרונה, אימרה שחוזרת על עצמה בכל במה אפשרית, אבל היא מכילה בתוכה פחות אמת מאשר מה שמוצג. הנה כמה נתונים על 194 ערים ומועצות מקומיות:

פילוג הכנסות ברשויות לפי משקל ההכנסות מהמדינה
לפי נתוני הרשויות לשנת 2013, כ-102 רשויות, הכוללות את כל הרשויות הערביות והחרדיות (למעט בני ברק), נתמכות ביותר ממחצית תקציבן מהמדינה והארנונה מהווה רק 17% מהכנסותיהן ותעריפי הארנונה ברשויות אלה, כאשר התעריף הוא לרוב המינימום המוגדר בחוק – כל שינוי בארנונה ובפרט בארנונה ממגורים ישפיע עליהן יחסית מעט. יתרה מזאת, הרשויות הללו אחראיות לכ-6% מסך ההכנסה מארנונה בארץ! חלקן הקטן בעוגת הארנונה רק מחזק את ההבנה שהן האחרונות שיושפעו מהשינויים במבנה הארנונה.

חלוקת עוגת ההכנסות מארנונה בין הרשויות
לעומת זאת בשאר 92 הרשויות כ-82% מהתקציב הממשלתי צבוע (חינוך ורווחה) והארנונה מהווה בממוצע כ-42% מהכנסותיהן. הרשויות הללו הן הרשויות שנמצאות בסיכון.
אבל גם בתוך הקבוצה הזאת הרגישות לשינויים בארנונה אינה אחידה – כ-80% מהכנסות הארנונה מרוכזות ב-33 רשויות[5]  ו-52% מההכנסות מרוכזות ב-9 רשויות בלבד[6]! ניתן לומר שאלה הן הרשויות שיהיו "בלב הסיכון" במידה והשינויים במבנה הארנונה יהיו דרמטיים. אם זאת, אני בספק אם במסגרת השינויים שיבוצעו לא יבחנו את השפעתם על הכלל הרשויות ובפרט על הרשויות הללו. לאור זאת אני בספק אם השינויים יובילו לקריסת הרשויות.

במקום לבנות פארק/אגם/[X] שישתמשו בכסף לטובת עוד מורים/סייעות/[Y] – מיתוס

הסיבה שהאימרה הזאת שגויה לחלוטין היא שכספי הארנונה שלנו מיועדים לתקציב הרגיל ולא לתקציב הפיתוח. הארנונה לא משמשת לטובת פרויקטי פיתוח אלא אם הרשות קיבלה אישור להעביר כספי תקציב רגיל לתקציב הפיתוח. יתרה מזאת, משרד הפנים דורש הפרדה מוחלטת בין החשבון הבנק של כספי הפיתוח לזה של התקציב הרגיל על מנת שהרשויות לא יעשו שימוש בכספי לא מנוצלים המשמשים ייעוד אחד לטובת ייעוד אחר (גם באופן זמני).

בפעם הבאה שמישהו מסתכל על תוכניות פיתוח של אגם/גינה/פארק ומתעצבן שהכסף לא הולך לטובת פעילות שוטפת של הרשות, תדעו שהוא מתעצבן לחינם, כי אין קשר בין השניים

מנגנון הטייס האטומטי נועד לפצות את הרשויות על הגידול הראלי בהוצאות שלהן – מיתוס

המנגנון האוטומטי שבגללו מתעדכנים כל תעריפי הארנונה כל שנה, ללא קשר לשיקול הדעת של הרשויות, הוגדר כמנגנון לפיצוי של הרשויות המקומיות על גידול ראלי בהוצאות שלהן – הגידול בהוצאות השכר והוצאות שצמודות למדד, ולכן חציו מבוסס ממד המחירים לצרכן וחציו השני מבוסס על מדד השכר הציבורי (פעם גם היה מקדם התייעלות). אבל מנגנון זה בכלל לא קשור למבנה השכר של הרשויות או להוצאות שלהן. ראשית, השכר העיקרי שהרשויות צריכות לשלם מהכנסותיהן בעצמיות הוא השכר שאינו מיועד לחינוך ורווחה (נקרא לשכר הזה "שכר תפעולי"), זאת מכיוון ששכר החינוך והרווחה משולם ע"י המדינה במסגרת ההכנסות הממשלתיות שמקבלות הרשויות המקומיות. החלק של השכר התפעולי בהוצאות הרשויות הוא בממוצע 44% ונע בין 12% ל-72%. הממוצע ברשויות העצמאיות עומד על 30% בעוד שברשויות החלשות הממוצע עומד על מעל 50%. כאשר מפעילים כלל גורף על רשויות ברמת שונות כל כך גבוה, הכלל לא משרת את המטרה שלשמו הוא נועד, לפחות בהיבט של ההתאמה מול משקלו של השכר בהוצאות הרשות.

עוד שלוש סיבות למה השכר ברשויות לא מתנהג כמו חלקו בטייס:

  1. השכר של הבכירים ובעלי חוזה אישי ברשויות צמוד לשכר מנכ"ל וזה לא מתעדכן לפי השכר הממוצע במגזר הציבורי, כפי שאפשר לראות בחוזר מנכ"ל משרד הפנים בנוגע לעדכוני השכר לשנת 2015 – יש ירידה בשכר לחלק מהמועסקים ברשויות
  2. הרשויות סופגות גם עלייה בשכר של של קבלני המשנה שלה, במיוחד כאשר מעלים את שכר המינימום (שלרוב עולה ביותר מ-3% ואף לעיתים באחוז דו ספרתי)
  3. ואם זה לא מספיק, עומרי מילמן מכלכליסט מצא שהמדדים שנלקחים לטובת חישוב הטייס אינם המדדים העדכניים אלא מדדים על סמך הערכה והתוצאה – הטייס האוטומטי גבוהה ממה שהיה צריך להיות.

גם בהיבט הפיצוי על השינויים במדד הכלל בעייתי – תשלומי הארנונה הדו-חודשיים צמודים למדד ובנוסף משקלו של המדד מגיעה ל-50% מהעדכון. בפועל יש כפל עדכון של התעריף ולכן לא ברור מדוע נדרש לעדכן את התעריף שוב גם בעדכון האוטומטי.
בשורה התחתונה נדרש מדד עדכון חדש שתואם את המציאות.

[1]  טכנית זה לא נכון, בשנת 2006 גיבש משרד הפנים מסמך עם עשרות מדדי ביצוע לרשויות. בפועל לא נעשה שימוש במדדים הללו והם לא מפורסמים, כפי שציין מבקר המדינה בדו"ח שהתמקד במחדלים סביב היעדר "סל שירותים לתושב"

[2]  כמו שתורמים למוסדות ציבוריים מרגישים שהמוסד או חלקו צריך להיות על שמם, גם אם חלקם במימון הוא 20% או פחות

[3]  ברשויות עם השקעה גבוהה בתושב, כגון ת"א, הרצליה, רעננה וכו'

[4]  זו התחושה שלי שמבוססת על נתונים של רשויות שבחנתי, לא מחקר מסודר שביצעתי

[5]  כ-28 מתוכן נטולות מענק איזון

[6]  תל אביב, ירושלים, חיפה, פתח תקווה, ראשון לציון, באר שבע, אשדוד, נתניה, רמת גן

תגובה אחת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s