מס לא ייעודי


הארנונה שאנחנו משלמים היא מס לא ייעודי – מס כללי שאינו צבוע כנגד הוצאה כזו או אחרת. אם זאת, הדעות בנוגע לשימושים בארנונה או עצם קיומה רבות ובאופן תמוהה הלגיטימציה של גבית הארנונה ("מרד ארנונה") זוכה לתהודה רבה לעומת הלגיטימציה של גבית מיסים למדינה – ז"א, גם אם יש מי שטוען שהמיסים הישירים גבוהים, הטענות לכך שלא צריכים להיות מיסים ישירים כלל מעטות. גם אם יש טענות באשר לאחוז הגביה של המע"מ, טרם שמעתי טיעון חזק שגורס שצריך לבטל את המע"מ לחלוטין – ואם היה כזה טיעון, הוא כלל התייחסות למס אחר שכן נדרש לגבות כאיזון לאובדן ההכנסות.

אין אפשרות להציג בפוסט באורך סביר את כל הטיעונים בעד ונגד מס הארנונה ולכן אנסה להציג את דעתי על המס העירוני השנוא הזה, בין היתר כבסיס להתייחסות עתידית למקומה של הארנונה בהערכות החוסן הכלכלי של הרשויות. מראש אומר שלדעתי חשוב שתהיה בידי הרשויות המקומיות מערכת מיסוי/הכנסות שנמצאות בשליטתה בלבד – העברת גבית ההכנסות לידי המדינה (וחלוקה מחדש לרשויות) מעקרת את צורך ברשויות מקומיות, מסרסרת אותן ויכולה גם להוביל לניוון שלהן, תוצאה שאף אחד מאיתנו לא רוצה. למה? כי מי שלא גובה את הכסף לא צריך לתת דין וחשבון על המדיניות שלו – זה הכל עניין של אחריות (או מי לוקח אחריות).

הערה מקדימה: אני מדבר על הנושאים באופן כללי ולא מנסה להיכנס להיבט המשפטי/חוקי המדוקדק של כל נושא.

ארנונה היא מס כללי (לא ייעודי/לא צבוע) כמו שאר המיסים בישראל

בישראל יש שלושה סוגים עיקריים של מיסים ובכל אחד מהם תתי קטגוריות:

  1. מס על ההוצאה (מס צריכה, מיסים עקיפים): מס הצריכה המרכזי שאנחנו משלמים הוא המע"מ, אך בנוסף למס זה יש מיסים נוספים כגון מסי דלק, מסי מכס, מסי רכוש (מס על קניה נכסי נדל"ן)
  2. מס הכנסה (מס ישיר): מס ההכנסה, בין אם על הכנסה של בודד או מס חברות, הם מיסים ישירים התלויים בגובה ההכנסה של הבודד או החברה/עסק
  3. מס על הכנסה פסיבית (מס ישיר/עקיף): מס על הכנסה שנוצרה בגלל נכסי הון – מיסים על הכנסות בבורסה, מיסים על דיבידנדים, מס על הכנסות מהשכרה, מס על גידול בערך של נכס נדל"ן (מס שבח). כל מס על הכנסה שנוצרה שלא כתוצאה מעבודה יומית שלנו אלא מהעבודה של הכסף שלנו.

יש עוד לא מעט מיסים הנוגעים לרכישת זכויות (זכויות בניה, זכות לנהוג על רכב, זכות למידע וכו'), כולנו מכירים את המיסים האלו שם "אגרות והיטלים" – אגרת רישוי רכב, ביטוח חובה לרכב, היטלי השבחה (שנובע ממימוש זכויות בניה) ועוד אגרות רבות אחרות. קשה לומר האם כל ההכנסות מאגרות אלה צבועות אל מול הוצאה מסויימת, אך הן נובעות מסיבות ספציפיות ומשתנות בהתאם לתרחיש רכישת הזכויות (אינן נקבעות כאחוז מרכישה/הכנסה בהתאם למדרגות מוגדרות).

אם ננסה להקביל בין המיסוי המקומי למיסוי הארצי, נמצא שאפשר להקביל את הארנונה לשלושת סוגי המס העיקריים שציינתי בעוד ששאר המיסים העירוניים מקבילים לאגרות (והרבה פעמים הם גם נקראים ככה, אגרות והיטלים). אבל למה בכלל אפשר להקביל את הארנונה לשלושת סוגי המס העיקריים? בשביל זה צריך להתייחס לרמות השונות של המורכבות בקביעת גובה הארנונה. את הארנונה אפשר לחלק ל-4 רמות מורכבות:

  1. רמה בסיסית – הארנונה נקבעת כתשלום לפי תעריף קבוע למ"ר, ללא קשר למאפייני יחידת הדיור. זו השיטה הנפוצה ביותר ברשויות המקומיות (להערכתי, השיטה המקובלת ב-60% מהרשויות או 150~ רשויות), היא שיטה רגרסיבית שכן בעלי נכסים גדולים משלמים אותו דבר כמו בעלי נכסים קטנים.
    ארנונה ברמה הבסיסית מקבילה למס המע"מ, אשר אינו מבחין בזהות הקונה (בעל הנכס), מבוסס על אחוז קבוע מההוצאה (תעריף קבוע על השטח) ואף הוא מס רגרסיבי שמהווה את עיקר הוצאת המס של העשירונים 1-4. ברוב הרשויות בהן יש ארנונה ברמה הבסיסית, תעריף הארנונה קרוב לתעריף המינימום המוגדר בחוק.
  2. רמת ביניים 1 – הארנונה נקבעת כתשלום לפי תעריף משתנה בהתאם לגודל הנכס ("מדרגות תעריף ארנונה") או מיקומו ("אזורי ארנונה"), אך לא שניהם יחדיו (ז"א לכל אזור יש תעריף קבוע או שמדרגות תעריף הארנונה חלות על כל שטח הרשות).
  3. רמת ביניים 2 – הארנונה נקבעת כתשלום לפי תעריף משתנה בהתאם לגודל הנכס ומיקומו ולכל אזור ארנונה יש מספר מדרגות ארנונה (או שחלקם יש מספר מדרגות ולאחרים מדרגה אחת).
    רמות ביניים 1 ו-2 מקבילות למיסים על הכנסה ישירה – ככל שגודל הנכס גדול יותר או שהנכס נמצא במיקום "טוב יותר", אנו משלמים תוספת ביחס לתשלום הבסיסי. ההבדל בין רמת ביניים 1 ו-2 היא ברמת הפרוגרסיביות שלהן. רמה 2 יותר פרוגרסיבית – גם לוקחת יותר על שטח וגם על מיקום, כשם שמס ישיר גדל ככל שרמת ההכנסה גדלה, אך אין גביית מס מתחת לרמות הכנסה מסויימות.
    ארנונה ברמות הביניים קיימת במרבית הרשויות שהיו ערים בינוניות/קטנות לפני שנת 1992 או ברשויות שמאז 1992 גדלו באופן משמעותי והוסיפו לצו שלהם רמות ביניים על גבי הרמה הבסיסית. להערכתי מדובר על 30%-35%~ מהרשויות.
  4. רמת מורכבות גבוהה – הארנונה נקבעת לפי מכלול רחב של הגדרות – תעריף משתנה לפי גודל ומיקום, סוג הנכס (צמוד קרקע או בניין משותף), איכות הנכס (בניין חדש/ישן, איכות הבניה).
    ארנונה ברמת מורכבות גבוהה מקבילה למסי הוןאנחנו משלמים תוספת על "מאפיינים" שמשביחים את הנכס כגון סוג הנכס או איכותו כאשר ישנם נכסים שלא משלמים את התוספת הזאת, כך עדיין משלמים את המרכיב הבסיסי ועל מרכיב הגודל/מיקום.
    ארנונה ברמת מורכבות גבוהה קיימת בעיקר בערים הגדולות בינוניות (אך לא בכולן) ולהערכתי מדובר על פחות מ-10% מהרשויות.

ההקבלה נראית ככה:

ארנונה ומס כללי

האם יש הגיון בגביית מס מקומי?

ההתעסקות עם תקציבים עירוניים לימדה אותי שלפני הכל, הארנונה מממנת את ההוצאה העירונית – את עלויות הארגון המוניציפלי ואת עלויות השירותים המקומיים. רק לאחר מכן הארנונה משמשת למימון שירותים נוספים כמו חינוך ורווחה. יהיו מי שיגידו שחינוך ורווחה קודמים ושירותים מקומיים (או למנגנון העירוני), אבל זו תהיה שגיאה בהבנה הבסיסית של סדרי העדיפויות של הרשות. הרשות קודם כל מממנת את השירותים העירוניים ורק לאחר מכן מקצה כספים לטובת חינוך ורווחה. כאשר חסר כסף לטובת חינוך ורווחה, היא מחליטה האם לקצץ בשירותים העירוניים לטובת החינוך והרווחה או לוותר על הרחבת שירותי החינוך והרווחה. חשוב גם להבין שללא מימון של המנגנון העירוני, אין רשות מתפקדת (ולעיתים הויתורים פוגעים בתפקוד שלה), ללא מתן שירותים מקומיים, מצבה הפיזי של הרשות יתדרדר והרשות תהפוך למקום שאי אפשר לחיות בו – ואז נבחרי הרשות לא יחזיקו מעמד יותר מקדנציה. חשוב להבין שגם אם הרשות המקומית הייתה רק שלוחה של השלטון המרכזי, ההוצאות העירוניות היו קיימות.

אבל אם נניח לרגע שאפשר לוותר על הארנונה – מהן האלטרנטיבות? כאשר סקרתי בעבר את החלופות – תוספת מע"מ (גביה מרכזית) או מס רכוש (גביה מקומית), היה ברור כי לכל חלופה יש את החסרונות שלה. גביה מרכזית מעקרת את משמעותה של הרשות המקומית כגוף המייצג את התושבים והופכת אותה לגוף שכל תפקידו להגדיל את היקף התשלומים מהמדינה (על חשבון רשויות אחרות, שכן הסמיכה קצרה). כאשר המנהיגות המקומית הופכת לתלויה לחלוטין בשלטון המרכזי, אפשר באותה מידה להחליף אותה במנגנון טכנוקרטי שרק דואג שהרשות תבצע את תפקידה השונים. אבל מנגנון שכזה אינו קשוב לתושבים, פשוט כי אין לו סיבה להיות קשוב להם (אין מנוף/חרב שתכריח אותו לעשות זאת). היות וברור שהנגישות של נבחרי הציבור בכנסת רחוקה מלהיות מיטבית, ביטול/החלשה משמעותית של המנגנון הייצוגי המקומי רק תרע את מצבם של התושבים. ביטול המס המקומי משמעו (בעיני) ביטול השכבה המקומית של הדמוקרטיה בישראל.

מסיבה זו חשוב שיהיה לרשות המקומית כסף משלה (גם אם רובו צבוע) – כאשר יש לרשות כסף עצמי, אפשר לדון על סדר העדיפויות לייעודיו השונים. עצם קיומו של מס מקומי מאשר לדרוש מהנבחרים המקומיים לקיים סדר עדיפויות כזה או אחר, לדרוש רמה/איכות שירותים כזו או אחרת בנושאים השונים. ההכנסה העצמית של הרשות גם מקנה לה עצמאות מול השלטון המרכזי, נותנת לרשות כוח לקבל החלטות שלא היו יכולות להתקבל ביחסי תלות מלאה. אירועי התרבות העירוניים הם הדוגמה המובהקת לכך – תקציבי התרבות של הרשויות המקומיות (2.65 מיליארד ב-2014) גדולים מתקציב משרד התרבות (1.94 מיליארד ב-2016, נכון למועד כתיבת שורות אלה) – ובספק אם סדרי העדיפויות במדינה היו מגדילים את תקציב משרד התרבות לטובת אירועים מקומיים. אך לא רק שירותי התרבות הם דוגמה לכך, גם החלטות של רשות מקומית להפעיל שירות שאטלים בשבת היא החלטה מקומית שלא הייתה יכולה לקרות ללא מקורות כספיים עצמיים.

לגבי החלפת הארנונה במס רכוש – מדובר על החלפת מס מקומי אחד באחר – מנגנון התימחור של המס ישתנה, לא המהות.

שהמס לא ייעודי ומגיע ישירות מהתושבים, אפשר לדון על סדרי העדיפויות

בישראל יש בסביבות 50 רשויות עצמאיות, רשויות שקרוב ל-90% מהכספי התמיכות שהן מקבלות מהמדינה מיועדים לחינוך ורווחה (צבועים), כאשר שאר הכסף לרוב מגיע לטובת פרויקטים ספציפיים מול משרדי הממשלה האחרים. אולי 1% מהכסף הזה אינו צבוע. מצד שני, ברוב הרשויות האלה חלקה של הממשלה בתקציב הרשות הוא בממוצע 30% ומכן שכ-70% (בממוצע) נתון לשיקול הדעת של הרשות ולסדרי העדיפויות שלה – סדרי עדיפויות שעליהן נבחרי הרשות נותנים דין וחשבון מול בוחריהם – תושבי הרשות. ללא כספים עצמיים אלה, השירותים שנותנות הרשויות הללו, שירותים אשר לרוב עדיפים לעומת השירותים שנותנות רשויות נתמכות, לא היו אפשריים – וגם לא היה אפשר להשפיע על סדרי העדיפויות ביניהם במידה שקיימת היום (ולכל הסקפטיים תדעו שהיא קיימת).

ועוד מילה אחרונה בנוגע ליוקר הארנונה – העלות הממוצעת של תושב גבוהה מהכנסה מארנונה ממגורים הממוצעת לתושב. כמובן שיש פרופיל תושבים שאינו גרעוני, אבל בממוצע כל התושבים גרעוניים ובגלל שזה המצב, הטיעון שהארנונה יקרה בעייתי – אם אני מקבל יותר מאשר שאני משלם, איך המס שאני משלם יכול להיות "יקר מדי"[1]. הדיון על איכות השירותים הוא הדיון הנכון. שאומרים שהארנונה יקרה, כנראה שאין הלימה בין המס לאיכות השירותים והפתרון לכך הוא לחץ על נבחרי הרשות לשנות את סדרי העדיפויות שלהם – אבל איך לעשות את השינוי אצל נבחרי הציבור הוא דיון אחר.

[1]  בגלל זה אני מאמין יותר בהפיכת הארנונה למס ברור ושקוף על פני מס זול יותר

מודעות פרסומת

4 מחשבות על “מס לא ייעודי

  1. פינגבק: תקציר מקומי – 4 באוגוסט | המדד המוניציפלי

  2. פינגבק: תקציר מקומי – אוגוסט 2016 | המדד המוניציפלי

  3. פינגבק: תקציר מקומי – 16 לדצמבר | המדד המוניציפלי

  4. פינגבק: עובדות חצאי אמיתות ומיתוסים על הארנונה – חלק ב' | המדד המוניציפלי

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s