שנת 2021 אשר הסתיימה זה מכבר סגרה כמעט שנתיים של חוסר וודאות גבוה בישראל בכלל ובעולם המוניציפלי בפרט. אישור התקציב אחרי שנתיים ללא תקציב מאושר, ייצר אנחת רווחה משמעותית בקרב הרשויות המקומיות, במיוחד החלשות שבהן, אשר חיכו לאישור התקציב על מנת שיוכלו לקבל תקציבים שקפאו במשך השנתיים שלא היה תקציב למדינה. הקורונה, אשר רק הגבירה את חוסר הוודאות בשנת 2020, כבר כמעט ואינה משפיעה על השגרה של שוק העבודה ונראה שרמת הסיכון להכנסות הארנונה שאינה למגורים ברשויות פחתה משמעותית.

יש ציטוט חכם שרץ עכשיו ברשת שאומר "אל תאחז בשגיאות רק בגלל שהשקעת הרבה זמן בלעשות אותן" – וזו הזדמנות לבחון מהן השגיאות שהשלטון המרכזי ממשיך להיצמד אליהן ולו בגלל שהושקע הרבה זמן בלעשות אותן:

• ריכוזיות השלטון המרכזי על פני השלטון המקומי – ישראל היא בין מדינות הריכוזיות ביותר מבין המדינות המפותחות בכל הנוגע ליחסי השלטון המרכזי-מקומי. כאשר השלטון המרכזי שולט בכל, כולם מקבלים שירות "ממוצע" שבפועל נכשל בלספק את השירותים הנדרשים לרוב התושבים – המצב הזה הוכיח את עצמו לרעה בתקופת הקורונה, אבל ממשיך להוכיח את עצמו בריכוזיות של המדינה בחינוך, בתחבורה ובתכנון. שמשרד הפנים מודיע שהוא מניע מהלך של ביזור אבל יוצא למהלך הזה לבדו (ביזור רק של סמכויות משרד הפנים), בפועל הרבה מהמרכיבים של הריכוזיות נשארים. כבר מזמן ברור שהריכוזיות של השלטון המרכזי בישראל היא שגיאה. הגיע הזמן להפסיק אותה ולשלב עוד משרדים במהלך.
• התעלמות מהפיל הפרברי שצפוי לפקוק (עוד יותר) את המדינה – בחמש השנים האחרונות יצרו הועדות השונות של מנהל התכנון מאות אלפי יח"ד למלאי התכנוני, רובן מבוססות על גישות תכנון מלפני שני עשורים. מרבית המלאי התכנוני בישראל הוא פרברי וצפוי לייצר סביבות מגורים צפופות במגדלים, אך לא צפופות באנשים. במקום להתמודד עם מלאי תכנוני שצפוי לגרום לפקקים, פגיעה בתוצר ולבזבוז משאבי קרקע יקרים, ממשיכים להתעלם מהפיל שבחדר. למנהל התכנון יש את הותמ"ל, כלי שיכול להוביל תיקון מהיר (יחסית) של תוכניות קיימות ואפילו להוסיף יח"ד במתחמי תכנון קיימים – אבל במקום זה מפנים אותו לתכנן תוכניות חדשות, ככלי עוקף וועדות מחוזיות.
• המשך העדפה של כלי רכב פרטיים על פני תחבורה ציבורית ואישית – כל העולם כבר הבין, שרכב פרטי הוא לא יעיל בשינוע של אנשים מנקודה א' לנקודה ב' בתוך מטרופולינים. כל העולם מקדם תוכניות להעדפה של תחבורה ציבורית ואופניים על חשבון נתיבים לרכבים פרטיים, אבל רק בישראל ממשיכים לתכנן נתיבי העדפה בנוסף לנתיבים הרגילים וממשיכים לדחוק ולדחות תוכניות לקידום רשת אופניים משמעותית (פריסת האופנידן שנגררת הרבה מעבר ליעד שלה). כולם כבר הבינו שהעדפה של כלי רכב פרטיים היא שגיאה, לא צריך להיצמד לשגיאה הזאת רק בגלל שבמשך שנים הושקע הון עתק בתיעדוף של רכבים פרטיים.
• תכנון שטחי תעסוקה כ"שדות מרעה" לארנונה שלא למגורים – כיועץ כלכלי אני יכול לומר בביטחון שלתכנן תעסוקה לפי הנוסחאות הקיימות זו שגיאה ממדרגה ראשונה, אבל נראה ששגיאת הנוסחאות הקיימות ממשיכה לככב בתכנון בישראל. הדוגמה הבולטת ביותר היא הדרך שבה נוצר בישראל עודף תכנוני של מיליארדי מ"ר של שטחי תעסוקה – יצרו אילוץ מלאכותי בין שטחי התעסוקה להכנסות הרשויות המקומיות, הוסיפו מקדמי מימוש ואחרי כמה שנים "פתאום" מופתעים שיש עודף תכנוני – ועכשיו רוצים לבטל שטחים בשביל "להתכנס לצרכים". במקום לקבוע זכויות לפי צרכים כלכליים אמיתיים, ממשיכים לעשות את הטעות של משחק במספרים.
• ממשיכים לא לשתף את הציבור – מדינת ישראל התקדמה בשנים האחרונות בקידום תהליכים משתפים ופתיחת מאגרי מידע. הגוף הממונה על הנושא במשרד ראש הממשלה עושה עבודה מצוינת בסוגיות שונות – אך נראה שכאשר מדובר על סוגיות מהותיות, הציבור נשאר בחוץ. זה בא לידי ביטוי בתקופת הקורונה, שהדיונים של הממשלה הוגדרו כחשאיים ל-30 שנים, זה ממשיך בתהליך כמו זה שמקדם משרד הפנים לגיבוש ביזור סמכויות – זאת במסגרת ועדות פנימיות ולא בדיונים פומביים. והדוגמה הבולטת ביותר – חוק ההסדרים אשר מקדם חקיקה מול הציבור בבליץ במקום בדיאלוג. שוב ושוב המדינה פועלת בתהליכים לא משתפים שפוגעים באמון הציבור ונראה שהיא מסרבת להשתחרר מהשגיאה הזאת.

שנת 2022 היא הזדמנות מצוינת להפסיק לעשות את השגיאות שהושקעו כל כך הרבה שעות ביצירתן – ויפה שעה אחת קודם.