מאז שהוצאתי את הפוסט על המשבר התזרימי העתידי ברשויות המקומיות, שאלתי את עצמי מספר פעמים האם יש מקום להרחיב ולדבר על אופי המשבר, להשוות למשבר של 2002/3, איזה מדדים צריך לכמת והאם יש בכלל מקום להוציא פוסט המנסה לנבא את המשבר ברשויות.

רמת אי הוודאות התזרימית של רשויות מקומיות רבות עלתה משמעותית לאחר היציאה לבחירות ב-2020. עוד לפני שהחלה השנה הרשויות המקומיות היו צריכות להתמודד עם תרחיש שבו אין למדינה תקציב למשך החודשים הראשונים של 2020. בתרחיש זה כספים שהועברו לרשויות מעבר לתקציבי הבסיס לא ניתנו וגם תקציבי הבסיס לא גדלו בהתאם לצרכי הרשויות. תקציבי החינוך והרווחה לא גדלו בכדי לתת מענה לגידול הצרכים וכך כל תקציב שניתן במסגרת שאינה מעוגנת בחוק נדחק ונדחה. מענקי האיזון לכל הרשויות, פרט לרשויות הבדואיות בדרום, לא השתנו ורשויות שאוכלוסייתן גדלה או שמצבן הורע בין 2017 ל-2018 לא זכו לחיזוק המיוחל. הקרן לצמצום פערים, אשר החלה לפעול ב-2018 והפנתה משאבים לטובת רשויות חלשות, הקצתה רק מחצית מהסכום השנתי לרשויות הזכאיות. ואז הגיעו הבחירות של 2020 ודחפו את מועד אישור תקציב המדינה אל מעבר למחצית השנה – 6 חודשים שבהם הרשויות צריכות להשלים פערים.

לפחות פעם בשבוע אני קורא באחד הפוסטים שעולים לי בפיד מישהו שמתייחס לאיחוד רשויות בגוש דן כפתרון לבעיה כלשהי שעולה בנושא הפוסט. פעם זו בעיה של פערים ברמת השירות, פעם זה קשור לתכנון ולפעמים זה קשור גם לשחיתות או מינהל לא תקין. מכיוון שאי אפשר להתייחס שוב ושוב למה הטיעונים לאיחוד מנותקים מהמציאות, מההקשר או מהבעיה שעולה בפוסט, הגיע הזמן רכז במקום אחד את ההתייחסות לבעיות העיקריות שבגללן תומכי האיחוד רצים להציע את הפתרון הזה שבפועל לא פותר את הבעיה המקורית.

מה בא קודם, הכנסות או הוצאות?

במסגרת התזה שאני עובד עליה, אני מתכוון לבחון את ההשפעה של הכנסות לא ייעודיות על יעילות במתן שירותים ברשויות המקומיות, במונחים של הוצאה בש"ח לתושב. אחד האתגרים הנוגעים לסוגיה הזאת היא שאלת האנדוגניות. אנדוגניות היא מושג המתאר השפעה של המשתנה התלוי על המשתנה הבלתי תלוי – במקרה שלי, האם ההוצאות של הרשות משפיעות על ההכנסות של הרשות.